שר בשמת נ' בנימין ברש ואח'

פסק דין

התביעות והסעדים המבוקשים:

בפניי תביעות סותרות שעניינן זכות הבעלות בנכס, הנמצא בחלקה 20/1, גוש 13990, שביסוד המעלה (להלן: "החלקה"). על גבי אותה חלקה, נבנתה דירת מגורים בגודל של 193 מ"ר (להלן: "הבית" או "המבנה").

בשמת שר (להלן:"התובעת" או "בשמת"), עותרת לקבלת פסק דין הצהרתי, שבמסגרתו ייקבע כי החלקה והבית הינם בבעלותה המלאה מכוח חוזה מכר על תנאי שנערך בינה לבין הנתבע, חוזה שהתנאי בו נתמלא.

עוד מבקשת התובעת להורות לנתבע 2 - שהינו נתבע פורמאלי - לרשום את שמה כבעלים החוקי של הבית נשוא התביעה.

בכתב התביעה המקורי ביקשה התובעת סעדים נוספים מלבד הסעד ההצהרתי הנ"ל, אולם בישיבה מיום 15/11/2007, לבקשת התובעת, נמחקו יתר הסעדים האחרים ונותר הסעד ההצהרתי הנ"ל בלבד.

בנימין ברש - התובע שכנגד - (להלן: "הנתבע" או "ברש"), מבקש בתביעתו שכנגד להצהיר, כי הוא זכאי למחיקת הערת אזהרה שנרשמה על החלקה לטובת התובעת ביום 8/4/2008.

יודגש- על אף שלנתבע טענות רבות כנגד עו"ד שר, בעלה לשעבר של התובעת, לא הוגשה התביעה שכנגד אלא כנגד התובעת בלבד.

בהתאם להסכמת הצדדים, המוצגים והעדויות שהוגשו ונשמעו במסגרת ת.א. (מאוחדים) 565/06 ו- ת.א 525/06 (להלן: "תיק כובש"), ישמשו כראיות גם בתיק דנן.

רקע כללי

הנתבע, ביחד עם אחיו, הינו הבעלים של החלקה כאשר בין השניים קיים הסכם שיתופי, לפיו הנתבע מחזיק בחלק המזרחי של החלקה.

התובעת התקשרה ביום 3/11/1998 בחוזה קבלני עם הנתבע, שהינו, כאמור, הבעלים הרשום של החלקה. בהתאם לחוזה הקבלני, הנתבע אמור היה להעמיד לתובעת מגרש - החלקה הראשונה מצפון - שגודלו 1,000 מ"ר (להלן:"הקרקע"), וזאת לצורך בניית מבנה למגורים.

על התובעת הוטל בחוזה הקבלני לבצע מדידות, לתכנן את הבית ולהגיש בקשות בנייה בשמו של הנתבע, כמו גם לשאת בנטל תשלום האגרות וההיטלים החלים על בעל הקרקע, וכן לדאוג לבנייתו של מבנה המגורים בעצמה או באמצעות אחר. כל זאת, עד להשלמת המבנה וקבלתו של טופס אכלוס. עם השלמת המבנה וקבלת טופס אכלוס, הוטל על הנתבע לשלם לתובעת סך של 165,110 $ עבור עבודת הבנייה והטיפול (להלן: "הסכם הבנייה").

לטענת התובעת, הסכם הבנייה אינו אלא פיקציה שכל מטרתה היא להונות את שלטונות המס, היות והנתבע היה מעוניין להימנע מתשלום מס שבח בגין מכירת המגרש לתובעת, וכי ההסכם האמיתי ביניהם הוא לא אחר מהסכם מכר , במסגרתו היא רכשה את הקרקע שאודותיו ניתן ללמוד ממסמכי התחייבות שחתם עליהם הנתבע. הדירה נבנתה עבור עצמה ולא עבור הנתבע.

לדבריה, היה עליה לשאת בעלויות הבנייה והפיתוח ובתשלום המיסים החלים על הנתבע ובגמר הביצוע הייתה אמורה היא לרכוש מהנתבע את הקרקע בסכום של 80,000 $, שהוא מחיר החלקה בלבד. לאמור, בין השניים התקיים הסכם למכר הקרקע ואילו הסכם הבנייה שנחתם ביניהם, הינו הסכם למראית עין בלבד.

התובעת הפנתה את בית המשפט למסמך שהינו לטענתה חוזה המכר האמיתי, שצורף לכתב תביעתה, והוא מסמך התחייבות שנחתם בכתב ידו של הנתבע ביום 31/10/2000 - נספח ב' לכתב התביעה - הוא נ/9 בתיק כובש (להלן: "מסמך ההתחייבות").

במסמך ההתחייבות מצהיר הנתבע, כי התובעת שילמה את כל ההוצאות הכרוכות בבניית המבנה וכי הוא יפעל לרישום ולהעברת זכויותיו הקנייניות לתובעת, לאחר שיקבל ממנה סך של 80,000 $. התובעת סבורה שיש לדבוק באמור בו היות והוא משקף פני ההתקשרות האמיתית בין הצדדים.

לבד מהסכם הבנייה, חתמו הצדדים על הסכמי שכירות בשנת 2000, לפיהם התובעת שכרה מהנתבע את הבית למגורים למשך 5 שנים, ובהמשך חתמו הצדדים על הסכם שכירות למספר שנים נוספות. לשיטת התובעת, גם הסכמי השכירות הינם הסכמים למראית עין, שנוצרו לבקשתו של הנתבע, מאחר שהוא לא היה מעוניין שהתובעת תשלם לו עבור הקרקע בתשלום אחד אלא העדיף לחלק זאת לתשלומים ,מטעמי מיסוי.

הנתבע מכחיש זאת וטוען כי המבנה, ביחד עם הקרקע הם בבעלותו ומעולם לא משו הימנה. לדבריו, הוא הזמין את שירותי הבנייה מהקבלנית, קרי התובעת. לאמור, הסכם הבנייה שנחתם בין השניים, הוא ההסכם האמיתי שראוי לכבדו.

כמו כן, טוען הנתבע, כי המו"מ האמיתי לעסקה לא התנהל עם התובעת עצמה, אלא עם בעלה לשעבר, עו"ד מיכאל שר (להלן: "עו"ד שר") והוא הצד האמיתי והדרוש להליך, ואילו התובעת, לדבריו של הנתבע, היא לא אחרת מאשר "בובת מריונטה" הנתונה בידיו של עו"ד שר.