שקולניק נ' כהן ואח'

פסק דין

בפני תביעה אשר בגדרה עותר התובע לחייב את הנתבעים לפצותו בטענה כי הפרו הסכם שכירות שנכרת בע"פ בין הצדדים, וזאת במוצ"ש 23.10.2010, ולמעשה עוד קודם לכן – בשיחה טלפונית שהתקיימה ביום ה' שקדם למועד הנ"ל, בין התובע לנתבעת.

הנתבעים הכחישו את הטענה כי נכרת הסכם שכירות בע"פ. לדבריהם, לא נכרת כל הסכם אלא אך נוהל מו"מ, אשר בסופו של יום נכשל וזאת מחמת שהתובע לא הסכים לשלם לנתבעים את שכר הדירה המבוקש בסך 3,800 ₪ לחודש (אלא סכום של 3400 ₪ בלבד), ואילו הנתבעים מצדם מצאו שוכרת אשר תאות לשלם את השכ"ד המבוקש.

הקשבתי בתשומת לב לטענות ההדדיות של הצדדים. אני סבורה כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי הנתבעים כרתו עמו חוזה בע"פ להשכרת הדירה נשוא הסכסוך או כי פעלו בחוסר תום לב כלפיו. אנמק:

ראשית, אין מחלוקת בין הצדדים כי לא נכרת כל הסכם כתוב. גם זכרון דברים כתוב לא נערך. מקובל במקומותינו, להעלות על הכתב, ולו בתרשומת ראשונית, את דבר ההסכמה בין הצדדים. אף כי ניתן לכרות הסכם שכירות בע"פ, הרי שנהוג לחתום על מסמך כתוב ומפורט, המתאר את המושכר, משך השכירות, גובה השכ"ד וכיו"ב, תנאים הרלוונטיים להתקשרות. במקרה דנא, התובע טען כי נכרת הסכם בע"פ, והיה בכוחו להעלות על הכתב – במפגש עם הנתבעים במוצ"ש 23.10.10 את פרטי ההסכמה. העובדה כי מהלך כזה לא נעשה, תומכת בגרסת הנתבעים, לפיה היה מדובר אך במשא ומתן בין הצדדים, אשר טרם הבשיל לכריתת חוזה.

שנית, עיינתי בכתב התביעה. לפי ס' 6-7 בכתב התביעה, סוכם בין הצדדים על השכרת המושכר בסך של 3400 ₪, כולל מועד כניסה ו"פרטים נוספים". התובע לא טרח לציין דבר בכתב התביעה – וגם בעדותו בפני – אודות הויכוח שהתעורר במעמד המפגש ביום 23.10.10, בעניין גובה השכ"ד. עניין זה הועלה בס' 4 לכתב ההגנה, שם טענו הנתבעים כי במהלך המפגש הציגו בפני התובע את האפשרות שהדירה תושכר ל"גב' נוספת המוכנה לשכור את הדירה במחיר המבוקש 3,800 ₪". לדברי הנתבעים בכתב הגנתם – וכן בעדויות כל אחד מהם בפני – התובע החל "להתלהם". הוא הביע כעס, הרים את קולו והטיח בהם האשמות. בעדות הנתבעים תומכת עדות הבת, אשר העידה על הדברים בעדות ישירה ומפורטת, המותירה רושם אמין. חיזוק לטענת הנתבעים – אשר לפיה כבר ביום 23.10.10 – הסבירו לתובע כי הם נושאים ונותנים עם שוכרת פוטנציאלית נוספת – מצוי במכתב התשובה שכתבו לתובע ביום 3.11.2010. שם רשמו בסעיף 1: "בתאריך 23.10.10 הגעת לראות את דירתינו... הצעת לנו תשלום בסך 3400 ₪ לחודש עבור השכירות וידעת כי הסכום הוא נמוך ממה שאנו מצפים לו. למרות זאת, הצענו לך להעלות את הצעתך וציינו בפניך כי ישנה גב' נוספת המוכנה לשכור את הדירה במחיר המבוקש, אך אתה סרבת ודחקת אותנו לפינה לתת לך תשובה באופן מיידי. עוד אוסיף ואומר שטון קולך הורם מעט מהנימה בה שוחחנו לפני כן ודרשת מאיתנו תשובה מהירה: כן או לא, תנו לי תשובה עכשיו. התנהגותך הבהילה אותנו ולחצנו את ידך ודיברנו על כך שלמחרת נשוחח בשנית כדי לתת תוקף לדברים".

התובע, אשר קיבל את המכתב מיום 3.11.2010, התעלם מהתיאור העובדתי בכל הקשור להתפתחות המפגש ביום 23.10.10 ולא התייחס אליו – לא בכתב התביעה ולא בעדותו בפני. אני מוצאת כי יש בכך כדי לפגום באמינות הגרסה.

התרשמתי מהנתבעים כי מדובר באנשים מן היישוב, אשר אינם בקיאים בהלכות משפט ואשר ביקשו להוציא את המיטב מהמושכר, כפי זכותם המהותית. השניים באו בדברים עם התובע, ואולם הסבירו לו כי הם מצויים בעיצומו של משא ומתן עם שוכרת פוטנציאלית נוספת, ולא היה בדבריהם כדי להקים בידו זכאות מהותית לשכירות הדירה. התובע – אשר היה להוט "לסגור", וזאת מחמת הלחץ בו היה נתון (נוכח הדרישה מצד המשכיר הקודם כי יפנה את המושכר בתוך 7 ימים), הזדרז להבין כי נוצר חוזה ואולם הבנה זו לא עוגנה באומד דעתם של הנתבעים. כאן המקום להזכיר כי התובע ידע שהיה עליו לפנות את המושכר בו התגורר, וזאת מבעוד מועד – וכפי שהעידה בת זוגו מטעמו. היה עליו כמובן לכלכל את צעדיו בהתאם ולהימנע מן הלחץ של הרגע האחרון.

סיכומם של דברים: לא מצאתי שנפל פגם בהתנהלות הנתבעים ואני דוחה את התביעה. התובע ישלם לנתבעים הוצאותיהם בהליך זה בסך 500 ₪.

רשות ערעור כחוק לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מהיום.

ניתנה והודעה היום כ"ח אדר ב תשע"א, 03/04/2011 במעמד הנוכחים.

איריס סורוקר, שופטת

התובע

אני מבקש להוסיף לפרוטוקול, כי העדה שלי, גל לוינסון, נחקרה אך ורק בידי בית המשפט, מבלי שניתן לי לחקור אותה.

הוקלד על ידי: תמי דניאל התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: