שפר נ' אופק

פסק דין משלים

בתיק זה ניתן פסק דין חלקי ביום 1.11.10.

באשר לפן הכספי הסמיכו הצדדים את בית המשפט ליתן על פי סעיף 79 א (א) עם נימוקים קצרים.

לבית המשפט הגיעו סיכומי טענות התובע וכן סיכומי טענות הנתבעת והתובעת שכנגד.

משום מה ולמרות אורכות חוזרות ונשנות והמתנה גם לאחר המועד אשר היה אמור להיות מונחת סיכום טענות תשובה, הנחתי כי בקשה זו נזנחה ולפיכך, ניתן פסק הדין לאחר שעיינתי בכל המסמכים ובסיכומי הטענות של כל אחד מהצדדים.

התובע עתר בסיכומיו לתשלום סך של 300,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד והוצאות.

עיקר יהבו הוא שם על כך כי הנתבעת והתובעת שכנגד הפרה את הסכם המכר. ולפיכך, יש לפעול על פי סעיף 11 להסכם המכר אשר נקב סכום של 29,000$ בתור פיצויים מוסכמים סך אשר עמד ביום הגשת הסיכומים על 177,918 ₪ וכן הפסדים אשר נגרמו לו כתוצאה מהעובדה כי לא יכל לעשות שימוש בנכס מיום רכישתו ועד היום.

את סכום התביעה העמיד על סך 300,000 ₪ לצורכי האגרה.

הנתבעת מאידך דחתה כמובן את טענותיו של התובע, והעמידה תביעה שכנגד המפורטת בסעיף 47 לסיכומיה. (עמ' 9) סך של 761,740 ₪. זאת בגין הוצאות עו"ד, הפרת ההסכם (סעיף 11 להסכם) , הפרשי שער דולר וצער ועוגמת נפש.

קראתי את הטענות של הצדדים, וכן, עיינתי בחומר אשר מונח בתיק בית המשפט ונראה לי כי הדיון האחרון הוביל אותי למסקנה כי פגם נפל בהתנהלות של הצדדים, צוותא חדא.

לו היו פועלים הצדדים בדרך של ראש פתוח ורצון לסייע ולממש את העסקה בדרך הנכונה ביותר, היה סכסוך זה מסתיים זה מכבר ולא גורם לכל נזק למי מהצדדים. אלא שכל צד התחפר בעמדותיו לצערי, ותחת לסייע, נמצא מקלקל לצד האחר.

לא השתכנעתי כי הצדדים התנהגו בתום לב איש כלפי רעהו, ואם קיימת הפרה הרי מדובר בהפרה הדדית וזאת פרשנותי למערכת אשר כל אחד מהצדדים ציין בפניי במסגרת סיכומיו. לפיכך, נקטתי בגישה אשר פותחה בפסיקה ובאה לידי ביטוי במספר רב של פסקי דין שהראשון שבהם ע"א 3912/90 EXIMIN תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה פ"ד מז (4) ולאחרונה בפסק הדין של הרכב כב' השופטת נאור רובינשטיין וגובראן (עליון) 434/07 פרינץ נ' אמירים מושב עובדים (פורסם בנבו).

מאחר והצדדים איפשרו לבית המשפט לנמק בקצרה את פסק דינו, אומר כי אינני רוצה להוסיף לעיסא אשר יצקו הצדדים דם רע נוסף וסבורני כי טוב עשו שסיימו את הפרשה בדרך שהצעתי. באשר להיבט הכספי אני סבור כפי שציינתי לעיל כי האשם הוא אשם הדדי, של שני הצדדים. במקרה זה הפעלתי את הדוקטרינה אשר ציינתי בפסקי הדין אשר הוזכרו לעיל. לזאת אוסיף את הנימוק כי במקרה דנן לא ראיתי מקום להפעיל את סעיף הפיצוי המוסכם סעיף 11 בו ביקשו שני הצדדים לעשות שימוש, מהטעם כי ההפרות היו הדדיות, וכן, כי בית המשפט רשאי משיקוליו שעה שעסקינן בפיצוי מוסכם להפעיל את שיקול דעתו אם לפסוק סכום זה ואם לאו, במקרה דנן ולאור הנימוקים אשר ציינתי לעיל, ומקריאת התמונה כולה הגעתי למסקנה שלא לעשות שימוש בפיצוי מוסכם למי מהצדדים. עוד אוסיף ואומר, כי למעט סעיף הפיצוי המוסכם, אשר מופיע בצורה מפורשת בחוזה שאר הסכומים אשר נטענו לא הוכחו, ולפיכך, גם לא היה מקום לפוסקם.

הוצאות היו נחלת הצדדים שניהם. וכך הנזקים ההדדיים אשר גרמו שני הצדדים איש לרעהו.

סופו של יום –

נראה לי כי הפתרון הנכון גם משפטית וגם עניינית הינו כי דין התביעות הכספיות הן של התובע והן של התובעת שכנגד להדחות וזאת ללא צו להוצאות.

הנחתי היא כפי שציינתי גם בדיון, כי הצדדים ידעו לעשות את הצעדים הנכונים על מנת ששניהם ירוויחו את קניינם בצורה נעימה ויוכלו לעשות שימוש בנכס אשר רכשו בצורה הטובה ביותר.

תם הדיון בתיק זה.

עותק מפסק הדין המשלים ישלח לצדדים בדואר.

ניתן היום, ט"ו שבט תשע"א, 20 ינואר 2011, בהעדר הצדדים.