שמש נ' מדינת ישראל - פסקדין

החלטה

בפני בקשה להארכת מועד להגיש ערעור.

המבקש נשפט בהעדרו בתאריך 11.12.11 בתת"ע 88-11-10 (בית משפט השלום לתעבורה בבאר שבע, כב' השופט אופיר), בגין עבירה של נהיגה בשכרות מיום 10.4.10, ונגזר עליו, בין היתר, עונש של פסילת רישיון נהיגה למשך 30 חודשים. יצוין כי המבקש נכח בדיון קודם והזימון ניתן לו באופן אישי.

בתאריך 13.12.11, קיבל המבקש הודעה בדבר פסילתו.

בתאריך 20.5.13, הגיש המבקש בקשה לביטול הכרעת דין. בבקשתו טען, כי לא התייצב לדיון, שכן חש ברע מספר ימים לפני הדיון, וניתן לו אישור מחלה למשך שבועיים ימים. לפיכך, נידון בהעדרו. העונש שהושת עליו לטענתו, של 30 חודשי פסילה בפועל, חורג בנסיבות העניין, נוכח הכמות הגבולית ועברו התעבורתי, ועל כן נגרם לו עיוות דין.

בית משפט קמא, בהחלטה מיום 23.5.13, דחה את הבקשה.

נקבע, כי האישור הרפואי הוצא בתאריך 14.12.11, דהיינו, שלושה ימים לאחר שהדיון התקיים, ויש בו התייחסות רטרואקטיבית למצב רפואי נטען של כאבי גב. נקבע, שכשם שהמבקש ידע לפנות בעבר בבקשות דחייה בתיק זה, וכך יכול היה לעשות לפני הדיון בעניינו, ולא לקבוע עובדה של אי התייצבות. אין מדובר במצב רפואי שלא אפשר העברה בקשה דחייה. לגופו של עניין, קבע בית משפט קמא, כי לא נטען לעיוות דין מעצם ההרשעה, אך ככל שיבקש המבקש ביטול גזר הדין לצורך טיעונים לעונש, ישקול בית משפט את הבקשה בכפוף להטלת הוצאות. מאחר והבקשה היא לביטול הכרעת דין, אין היא עומדת במבחני הפסיקה לצורך ביטול, והיא נדחתה.

על כך הגיש ב"כ המבקש הודעת ערעור בתאריך 23.6.13, ובקשה להארכת מועד להגשת הערעור, בתאריך 30.6.13. יובהר כי הבקשה להארכת מועד הוגשה לאחר שקבעתי כי הבקשה לביטול הכרעת דין הוגשה באיחור ניכר, והגם שניתנה החלטה לגופה, עדיין על המערער להצדיק את האיחור.

ב"כ המבקש הסכים כי תינתן החלטה בבקשה להארכת מועד, על יסוד הטענות שבכתבי הטענות.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובתגובת המשיבה, נחה דעתי כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות.

כפי שציינתי לעיל, למבקש נודע על פסק הדין בתאריך 13.12.11 דהיינו, שנה וחצי לפני שהגיש את הבקשה לביטול הכרעת דין. מדובר לכל הדעות באיחור משמעותי, והיה על המבקש להצדיק אותו בנימוקים מיוחדים, על מנת להניע את ההליך מחדש.

בבקשה לביטול הכרעת דין, לא התייחס כלל ב"כ המבקש לאיחור, ולא נטל רשות להגיש את הבקשה באיחור. עתה טען ב"כ המבקש, כי הטעם לאיחור הוא דין ודברים בין משטרת ישראל לבין המבקש, כאשר ניגש המבקש בתחילת חודש 06/11 לקבל את רישיונו אשר נפסל מנהלית בהליך אחר. לטענת המבקש, נאמר לו על ידי משטרת ישראל כי: "הוא את הרישיון שלו כבר לא יראה".

על כן, בתאריך 13.12.11, כאשר קיבל את הודעת הפסילה בתיק זה, ונוכח הודעת משטרת ישראל כי לא יראה את הרישיון שלו, סבר כי אין טעם לפעול במסגרת תיק זה. לימים, משראה כי לא הוגש כתב אישום בתיק האחר, ומאידך המשטרה ממשיכה לתפוס את רישיון הנהיגה שלו, התייעץ בעו"ד והוברר לו כי הרישיון מוחזק שלא כדין, והוא רשאי לקבל אותו במסגרת התיק האחר, בו כלל לא הוגש כתב אישום.

מדובר בנימוק שאין בו ממש. ראשית, הבקשה אינה נתמכת בתצהיר, ומכאן, שכל הטענות העובדתיות שהועלו בה, דינן להידחות כבר על הסף. בנוסף, מדובר בטענה סתמית לחלוטין. האמירה: "נמסר לו על ידי משטרת ישראל...", אין בה מאומה, אין פירוט שם השוטר שאמר את הדברים, תפקידו, ההליך בו נמסרו לו הדברים, ופרטים נוספים להבהרת הסיטואציה בה הסתיימה הפסילה המנהלית והרישיון לא הוחזר. מכל מקום, אין להליך זה כל רלוונטיות להליך שבפנינו, שכן גזר הדין בתיק זה ניתן חצי שנה לאחר האירוע המתואר.

גם לגופו של עניין, לא היה מקום להארכת המועד להגשת הבקשה לביטול הכרעת דין, מאחר ואין בה ממש. המבקש לא ציין טעם מוצדק לאי התייצבותו, ואף לא העלה טענה לעיוות דין. כל שטען הוא, שאי ביטול הכרעת הדין יגרום לעיוות דין, באשר הורשע בעבירה חמורה, מבלי שניתן לו יומו.

ב"כ המבקש טרח לצטט בעניין זה את רע"פ 8166/02 סוריה איטליא נ' מדינת ישראל. אילו היה מוסיף ב"כ המבקש ומעיין באותו פסק דין, היה נוכח לדעת כי נקבע שם על ידי בית המשפט העליון, שעל המבקש ביטול פסק דין שניתן בהעדרו, להעלות בכתב במסגרת הבקשה, את מכלול טענותיו, כולל אסמכתאות להן, ותצהיר מטעמו התומך בבקשתו, ככל שהדבר נדרש. הדבר לא נעשה כאן, ועל כן, כדין דחה בית משפט קמא את הבקשה לביטול הכרעת הדין.

בנסיבות העניין, ובהעדר כל עילה להאריך את המועד להגיש בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר, ובהעדר כל עילה לבטל את הכרעת הדין, אני דוחה את הבקשה להארכת מועד.

אני מורה על ביטול הדיון בערעור.

ניתן והודע היום, א' אלול תשע"ג, 07 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: