שמואל ואח' נ' עיריית רעננה

השופט נ' סולברג:

           במוקד הערעור: מחלוקת על תחולת הלכת אספיאדה.

1. ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופטת מ' נד"ב) בת"צ 17527-11-11 מיום 1.1.2017, בגדרו נדחו שתי תובענות יצוגיות, בהסתמך על האמור בעע"ם 6685/15 עיריית תל אביב-יפו נ' אספיאדה בע"מ (16.8.2016) (להלן: עניין אספיאדה).

רקע

2. בסעיף 9.1 לצו הארנונה של עיריית רעננה לשנת 2011, מוגדר "שטח נכס המשמש למגורים" כדלקמן:

"שטח נכס המשמש למגורים כולל כל השטח שבתוך הדירה (עם קירות חוץ ופנים) וכן כל שטח מקורה הצמוד לדירה או שאינו צמוד לה אולם משמש את המחזיק בדירה, לרבות חדרי כניסה, חדר מדרגות, פרוזדורים, מטבח, הול, אמבטיה, מקלחת, חדרי שרות, מרפסות מקורות, מוסכים לחנייה ומקלט [להלן: הכלל – נ' ס'].

שטח מקורה אחר, שאינו סגור משלושה צדדים לא יכלל בשטח הדירה" [להלן: החריג; ההדגשה הוספה – נ' ס'].

3. המערערים, תושבי רעננה, הגישו שתי תובענות יצוגיות, הדיון בהן אוחד (להלן: התובענות הייצוגיות), ועניינן בשטחים מקורים הצמודים לדירה או שאינם צמודים לה, אך משמשים את המחזיק בה; ואשר אינם סגורים משלושה צדדים. בעוד המערערים סברו כי שטחים מעין אלה מוחרגים מ"שטח נכס המשמש למגורים", טענה העירייה כי החריג חל במה שנוגע לשטח 'אחר' בלבד – משמע, שטח אשר אינו נכלל בהגדרה הרחבה שבכלל. ביום 19.6.2013 אישר בית המשפט המחוזי את התובענות הייצוגיות וקבע כי הן מעוררות שאלה משפטית מהותית אודות פרשנותה של המילה "אחר": אם היא מוסבת אל הכלל, ולפיכך יש לפרש את החריג כחל על שטח אחר מן השטחים המפורטים בכלל; או שמא עסקינן בשטח שאמנם נכלל בכלל, אך הוא אחר במובן זה שהוא אינו סגור משלושה צדדים. נוסף על כך, דחה בית המשפט המחוזי את טענת העירייה כי הסמכות לדון בסוגיה האמורה מסורה למנהל הארנונה, וקבע כי חרף האמור בסעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: החוק), מצדיק אופיה המשפטי של הסוגיה את בירורה בבית המשפט (להלן גם: החלטת האישור).

4. ביני לביני, הושלם הליך ההוכחות בבית המשפט המחוזי, וביום 19.6.2016 הגישו הצדדים את סיכומיהם. כחודשיים לאחר מכן, ביום 16.8.2016 – 3 שנים ויותר לאחר אישור התובענות הייצוגיות – ניתן בבית משפט זה פסק הדין בעניין אספיאדה.

הלכת אספיאדה

5. בעניין אספיאדה נדון ערעור על פסק דין, בגדרו התקבלה תובענה יצוגית שהגישו מכוני יופי בתל אביב. ביסוד התובענה עמדה שאלת סיווגם של המכונים על-פי צו הארנונה של עיריית תל אביב-יפו – האם הם "בתי מלאכה ומפעלי תעשיה" שעליהם הוחל תעריף מיוחד, או שהם באים בגדר הסיווג השיורי של "בניינים שאינם משמשים למגורים". בית המשפט (השופטת ד' ברק-ארז, בהסכמת הנשיאה דאז מ' נאור, ונגד דעתה החולקת של השופטת (כתוארה אז) א' חיות) קיבל את הערעור, וקבע כי "על דרך הכלל, לא ניתן לברר טענות הנוגעות לסיווג נכסים לצורכי ארנונה במתכונת של תובענה ייצוגית מחמת קיומו של מסלול סטטוטורי חלופי שנקבע בדין לצורך כך" (פסקה 17). עוד צוין שם, כי עילות ההשגה המנויות בסעיף 3(א) לחוק הן בעלות אופי עובדתי-פרטני, ולפיכך יש לבררן בהליך ההשגה הקבוע בחוק – לפני אנשי מקצוע העוסקים בתחומים הרלבנטיים, ובאופן יעיל, מהיר וזול (פסקה 22). אשר על כן נפסק, כי בהעדר עילת תביעה אישית לתובע מייצג, אשר תביעתו מבוססת על עילה מן העילות שבסעיף 3(א) לחוק, אין מקום לאפשר את הגשתה של תובענה יצוגית.