שלמה נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה לביטול איסור מנהלי על שימוש ברכב אשר הוגשה בהתאם לס' 57 ב' לפקודת התעבורה.

הצדדים אינם חלוקים על כך כי ביום 22.12.13, בעקבות שימוע בדבר איסור מנהלי על שימוש ברכב, החליט קצין המשטרה על השבתה מנהלית של רכב המבקשת למשך 30 יום בגין עבירה של נהיגה בשכרות אותה ביצע בנה של המבקשת.

עיינתי בחומר החקירה ומצאתי ראיות לכאורה לכך, כי בשעה שעמדו השוטרים על משמרתם הבחינו ברעש המתקרב לעברם בשעה מאוחרת והבחינו ברכב כאשר אחד מגלגליו הקדמיים ללא צמיג והוא נוסע על הג'אנט. הדבר עורר את חשדם נסעו אחריו והורו לו לעצור. שמו לב כי הרכב היה פגוע בחלקו הימני כולל מראה ימנית שבורה. הנהג עוכב על ידם לבדיקה. כשל בבדיקת נשיפון, הובל לבדיקת ינשוף לה הסכים, זאת תוך הקפדה על הדרישות המקדימות לבדיקה ואכן בגופו נמדדה כמות אלכוהול גבוהה, ברמה של 725 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אחד של אויר נשוף.

על פי מבחן הביצוע שנערך לנהג נמצא כי התרשמות הכללית של השוטר היא כי הוא תחת השפעת אלכוהול כבדה. הנהג הודה כי שתה בירה בתחקור החשוד. מאוחר יותר אף מסר כי שתה ליקרים שמסרו לו חברים שלו. כן מסר "אתה צודק טעיתי".

לאור האמור אני קובע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנהג, בנה של המבקשת.

עפ"י ס' 57ב(ב) לפקודת התעבורה, בית-המשפט יבטל את הודעת איסור השימוש אם נוכח כי התקיים אחד מאלה:

"(ב)

1.הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו והסכמתו.

2.מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב ובעל הרכב עשה ככל שביכולתו כדי למנוע את העבירה."

עפ"י ס' 57ב(ג):

"בית-משפט רשאי לבטל את הודעת איסור השימוש, או לקבוע תקופה קצרה יותר לאיסור השימוש, בתנאים או ללא תנאים, אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב) המצדיקות זאת ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב."

אין ספק שהרכב נמסר לנהג ע"י המבקשת.

טוענת המבקשת כי עשתה כל אשר בידה למנוע התרחשות העבירה שכן הזהירה את בנה מפני נהיגה לאחר צריכת משקה אלכוהולי והוא הבטיח לה שלא יעשה כן.

אינני מקבל טענה זו. אפנה להחלטת בית המשפט העליון ברע"פ 1286/11 יעקב אמברם נ' מדינת ישראל, העובדה שהמבקשת לא הביאה את בנה להעיד מקשה לקבוע ממצאים ברורים בעניין. יתרה מזו, הבן לא הוחתם על כל מסמך טרם הנסיעה. ולא זו אף זו, גם אם המבקשת הזהירה את בנה שלא יעבור את העבירה והבן פעל בניגוד להוראה זו, הרי שבכך מתקיים רק התנאי הראשון הקבוע בחוק. על פי התנאי השני יש להראות כי בעל הרכב עשה כל אשר ביכולתו כדי למנוע את העבירה. המבקשת לא עשתה דבר מלבד האזהרה. למשל לבדוק היטב לאן נוסע בנה, האם יש כוונה לצאת למועדון כפי שאכן היה בפועל, בניגוד לטענתה כי נסע לחבר ולא נסע למועדון, הרי לשוטרים מסר כי שתה במועדון, היתה יכולה לבדוק האם יש נהג תורן וכדומה. למעשה, דרישות אלה אינן מופרזות גם אם הבן קצין קרבי לשעבר.

המבקשת אחראית על פי הנסיבות שהוכחו, על מחדליה שלה ולא על מעשי בנה, בית המשפט כבר קבע כי התחשבות יתר בבעלים של הרכב שבו בוצעה העבירה תגביר את הסיכון הנשקף לציבור ושיני הציבור הן אשר תקהנה.

שקלתי היטב את טעוני המבקשת שיגרמו לה ולמשפחתה קשיים רבים בניהול אורח חייהם, בעקבות השבתת הרכב. ולעניין זה אציין כי בדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי המחוקק היה מודע לפגיעה הכלכלית ולפגיעה באורח החיים של בעל הרכב, פגיעות הנלוות לסנקציה של איסור השימוש ולמרות זאת הוטלה מגבלה זו כדי להילחם במתרחש בכבישים וכדי לוודא שבעל הרכב יעשה ככל שביכולתו כדי למנוע עבירות בעת השימוש ברכבו.

בכל מקרה, מהדיון בבקשה עולה כי לבעלה של המבקשת רכב אשר גם אם משמשו לעבודה, הרי ניתן לנסוע בו. כך או כך, הפגיעה במבקשת בהקשר זה, מוגבלת ל- 30 יום, הינה מידתית וסבירה ביחס לחומרת העבירה ונסיבותיה והסיכון הרב שנשקף לציבור בזמן ביצועה .

עוד אציין, כי כיוון שהנהג בפועל הוא בנה של המבקשת, הרי בהחלט יתכן שבמצב זה השבת הרכב לידי המבקשת משמעותה – השבת הרכב לקרבתו של עובר העבירה עצמו ובכך בבחינת שימת מכשול בפני מי שעלול להיכשל בו.

לאור האמור מצאתי החלטת הקצין סבירה.