שלבי נ' מדינת ישראל

החלטה

בפניי בקשה לביטול פסילה מנהלית שהוטלה על המבקש ע"י קצין משטרה בתאריך 27/1/11, למשך 60 ימים, עקב חשד לגרימת תאונת דרכים. בנוסף, בפניי בקשה לשחרור תפוס, שהנו רכב מסוג וולבו מ"ר 2605717, אשר לפי החשד שימש לביצוע העבירות.

ב"כ המבקש טען כנגד קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמת המבקש בגרימת התאונה שכן אין ראיה ישירה לכך שהמבקש נהג ברכב בעת התאונה וכל המיוחס למבקש הנו מכוח היותו בעל הרכב לפי סעיף 27ב לפקודה, אך סעיף זה לא חל שכן הרכב נגנב. עוד טען כי המבקש אינו מסוכן לציבור, עברו אינו מכביד והפסילה תפגע בפרנסתו ובהכנסותיו ותביא לקריסת מאפייה שבבעלותו, כיון שהפעלתה כרוכה בחלוקת לחם לחנויות.

ב"כ המשיבה התנגד לבקשה, טען כי קיימות ראיות לכאורה שלאורן יוגש כתב אישום כנגד המבקש ולעניין המסוכנות הפנה לחומרת העבירות ולעברו התעבורתי של המבקש.

לאחר עיון בתיק החקירה, הגעתי למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמת המבקש בגרימת התאונה ותוצאותיה, אך יש ליתן את הדעת לעוצמת הראיות:

על פי הודעתו של אסעיד עאמר, בתאריך 26/1/11 סמוך לשעה 22:00, נהג ברכב מסוג הונדה מ"ר 2072750, על כביש 60 מכוון כללי עפולה לכוון נצרת. סמוך לצומת תל עדשים, הגיע מן הכוון הנגדי רכב מסוג וולבו מ"ר 2605717, ביצע באופן פתאומי פניית פרסה, במהירות, מבלי לעצור ומבלי להסתכל, נכנס לנתיב נסיעתו של העד, העד צפר, בלם אך לא הספיק לעצור והתנגש בחלקו האחורי של הוולבו. נהג הוולבו נמלט רגלית מן המקום והותיר את הוולבו סמוך למקום התאונה.

בדו"ח הבוחן קיים חיזוק לדברי העד, נוכח סימני הבלימה של רכב ההונדה שנמצאו בזירה ולאור מסקנת הבוחן כי נהג ההונדה הגיב לסכנה בבלימת חירום ולכן בעת ההתנגשות צנח מרכז הכובד שלו (חזית הרכב) כלפי מטה.

עם זאת, הבוחן אינו מבהיר חד משמעית מי האחראי לתאונה, מהי המהירות המותרת בזירת התאונה אל מול מהירות נסיעת כלי הרכב, האם מותר לבצע פניית פרסה במקום, לא צוין תימרור רלבנטי, האם נהג ההונדה יכול היה למנוע את התאונה בשים לב לשדה הראיה שנפרש לעיניו ועוד.

בעת התאונה לשני כלי הרכב המעורבים לא היה רישיון רכב תקף ואף לא תעודת ביטוח בת תוקף.

בתיק החקירה תעודה רפואית ע"ש נהג רכב ההונדה, שאין בה חבלות של ממש.

בנוסף, תועדו בתצלומים ובדו"ח הבוחן נזקים שנגרמו לכלי הרכב המעורבים.

עיקר המחלוקת בין הצדדים ניטשה סביב השאלה מי נהג ברכב הוולבו בעת התאונה.

בהעדר ראיה ישירה ביחס לזהות נהג הוולבו, ביקש ב"כ המשיבה ללמוד מן החזקה שבסעיף 27 ב לפקודת התעבורה כי היה זה בעל הרכב שנהג בוולבו בעת התאונה.

חזקה זו יסודה בהנחה עובדתית המבוססת על נסיון החיים ולפיה הבעלים של הרכב הוא אשר נוהג בו, ואם אינו נוהג, הוא יודע מי נוהג בו (ע"פ 2218/06 כמאל הייב נ' מדינת ישראל).

לשון הסעיף מורה כי אין זה מספיק שהמבקש יוכיח שלא הוא נהג ברכב, אלא עליו להוכיח באופן פוזיטיבי מי נהג ברכב, או למי מסר את החזקה ברכב, או להוכיח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו (עפ"ת (י-ם) 34663-09-10 מאיר צמח נ' מדינת ישראל).

המבקש טען כי רכב הוולבו בבעלותו ובחזקתו הבלעדית, אך נגנב ולכן לא נהג ואינו יודע מי נהג. המבקש טען כי סעיף 27ב אינו חל בנדון משום שהרכב נלקח ממנו שלא בידיעתו וללא הסכמתו.

המבקש לא הציג כל ראיה לגניבת הרכב ולא הוגשה עד כה תלונה במשטרה על גניבתו.

לטענת המבקש נוהג הוא להותיר את המפתח ברכב ואת הקוד הסודי על סך השמש "כדי שאפשר יהיה להניע את הרכב".

טענה זו בלתי סבירה שכן מדובר ב"פרצה הקוראת לגנב" ומדוע יבקש אדם תם-לב שייגנב רכבו?

סעיף 27 ב לפקודה מטיל אחריות לשימוש שנעשה ברכב על כתפי בעל הרכב, לשם מיגור תופעת תאונות הדרכים. קבלת טענת המבקש כי הותיר את המפתח והקוד ברכב, כנימוק לאי תחולת הסעיף, אינה מתיישבת עם תכלית הסעיף (ע"פ 2218/06 כמאל הייב נ' מדינת ישראל; ע"פ 1977/05 דוד גולה נ' מדינת ישראל; עפ"ת (י-ם) 34663-09-10 מאיר צמח נ' מדינת ישראל).