שיאון נ' עבד אל חי ואח'

פסק דין

במסגרת התובענה שלפניי מבקש התובע לחייב את הנתבעים ביחד או לחוד, לשלם עבור עבודות שביצע. התובע, וטרינר במקצועו, נתן שירותי פיקוח וטיפול לחיות המצויות בפינת חי, אשר הופעלה, כך נראה, על ידי חברה בשם "ע.מ. אתגרים בטבע", ואשר ממוקמת באזור בנימינה.

למעשה אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לכך שהתובע אמנם נתן שירותים כאמור, ובהתאמה גם אין חולק כי הלה זכאי לתשלום בסכום הנקוב בחשבוניות, אשר העתקן הוגש כחלק מכתב התביעה.

המחלוקת שבין הצדדים נוגעת לשאלה מיהו אשר התקשר עם התובע בעיסקה למתן השירותים, ובהתאמה, מיהו בעל דינו הנכון, אשר חב בביצוע התשלום.

לשיטת הנתבע 1 (להלן: הבעלים) היה הוא במועדים הרלוונטים בעל המניות היחיד בחברת "ע.מ. אתגרים בטבע", ואולם, מעולם לא אישר העסקתו של התובע, וככל שהתקשר התובע בעיסקה עם גורם כלשהו מטעם החברה, הרי שהדבר נעשה בניגוד להרשאה שניתנה לעובדי החברה ולא לתועלת החברה. לשיטתו במועדים הרלוונטים היה העסק שהתנהל במקום, קרי החווה, לקראת סגירה וזאת בשל סכסוך שהתגלע בין הבעלים של הקרקע לבין החברה והנתבע 2, מנהלה.

לטענת הבעלים, במועד הרלוונטי לא ביקש להתקשר בכל הסכם או בכל התחייבות בקשר עם ניהול החווה, וזאת לאור העובדה שהיה ידוע כי החווה על סף סגירה. לדבריו, הדבר היה ידוע היטב גם למנהל החווה במקום, הנתבע 2, וניתנו הנחיות מפורשות שלא להתקשר בכל הסכם.

בהתאמה טוען הבעלים, ככל שהתקשר מנהל החברה בשם החברה בהסכם עם התובע, הרי עשה כן בחריגה מהרשאה שניתנה לו, ולכל היותר יש לחייב אותו.

הנתבע 2 (להלן: המנהל) טען, כי פעל כשלוחה של החברה בהיותו שכיר של הבעלים ושל החברה. לטענתו, התקשר בהסכם עם התובע לאחר שקיבל את אישורו של הבעלים לשם כך, ובהתאמה, העביר את כל החשבוניות ישירות להנהלת החשבונות של החברה ואין כל יריבות ישירה בינו לבין התובע.

במהלך הדיון שנערך לפניי נחקר כל אחד מן הצדדים, ומהחקירות עלה, כי לשיטת הבעלים הרי שבמועדים הרלוונטים לא הועסק כל וטרינר אחר על ידי החברה, וזאת מהטעם שהחברה למעשה החליטה להפסיק את הפעילות במקום מבעוד מועד. על אף דברים אלו, לא ידע הבעלים לומר בוודאות באיזה מועד הפסיקה הפעילות במקום, הלה טען כי החיות שהיו בפינת החי שייכות במרביתן לבעלים של הקרקע, ולא ידוע לו על קיומה של חובה לקיים פיקוח וטרינרי על החיות שעה שהחווה איננה פעילה. לשיטתו, היו מוזמנים אירועים לחודשים מרץ ואפריל 2012 (יצויין כי התובענה מתייחסים לחודשים דצמבר 2011 ועד פברואר 2012), אולם הוא איננו יודע לומר בודאות האם היתה החווה פתוחה לקהל ונהנתה מהכנסות במהלך התקופה הרלוונטית לתובענה, ואין הוא יודע לומר מתי נערכו ההזמנות של האירועים אשר היו מתוכננים להתקיים בחודשים מרץ ואפריל 2012.

עוד עלה בחקירות, כי לשיטת הנתבע 2 החווה היתה פעילה במהלך החודשים הרלוונטים לתובענה, לכל הפחות בימי שבת בהם היתה החווה פתוחה לקהל הרחב, לרבות פינת הליטוף שבה. לשיטת המנהל, כעולה מהחקירה, נהג לדווח לבעלים אודות המתרחש בחווה ולקבל אישורו לכל פעולה המתבצעת, לרבות בכל הנוגע להעסקתו של התובע, ואת החשבוניות שקיבל מאת התובע העביר לבעלים לצורך טיפול בהנהלת החשבונות, הואיל ובחלוקת התפקידים ביניהם עניין זה היה מצוי באחריותו של הבעלים.

המנהל ציין כי את החשבוניות הללו העביר כשם שהעביר את כל יתר החשבוניות הנוגעות לפעילות השוטפת של החווה, כגון חשבונות חשמל, מים, רכישת מזון, שכר עובדים וכיוצ"ב.

המנהל גרס במסגרת עדותו כי לא ניתנה כל הנחיה לפעול לסגירת החווה בכל דרך שהיא לפני העסקתו של התובע, וכן ביקש להבהיר כי מבין כל בעלי החיים אשר היו במקום, רק שתי אלפקות ושלוש עיזים היו שייכות לבעל הקרקע, ואילו כל יתר החיות, לרבות סוסים, היו שייכות ל"ע.מ. אתגרים בטבע".

לאחר ששמעתי את העדויות אני רואה לנכון להעדיף את גירסתו של הנתבע 2 על פני גירסת הבעלים בכל הנוגע למחלוקת נשוא תיק זה.

המנהל מסר עדות ברורה, ישירה, עקבית ואשר איננה משתמעת לשתי פנים. במסגרת עדותו העיד חד משמעית כי במועדים הרלוונטים היתה החווה פעילה, וכי על אף מחלוקות שהיו עם בעל הקרקע, לא היתה כל הודעה מטעם הבעלים של החברה וכל הנחייה לפיה יש לצמצם את הפעילות ולהביא לסגירת החווה. המנהל אף העיד כי לבסוף פעל לסגירת החווה, כאשר קיבל הנחייה לכך אולם הדבר היה רק בשלב מאוחר יותר, וכחצי שנה לאחר שהתקשר בהסכם עם התובע. עדותו האמורה, לפיה במהלך התקופה הרלוונטית לתובענה דנן עדיין היתה החווה פעילה, מתיישבת עם השכל הישר ואף עם דברי הנתבע 1 לפיהם, היו אירועים המוזמנים לחודשים מרץ אפריל 2012, אשר רק לימים נדרשו לבטלם.

גירסת הבעלים לפיה שלט בכל פעולה שנעשתה בחווה וקיבל דיווח שוטף על כל פעילות, מסתדרת אף היא עם גירסתו של המנהל לפיה דיווח אודות הכוונה להתקשר עם התובע בהסכם, ועומדת בסתירה לגירסתו של הבעלים עצמו לפיה לא ידע כלל על העסקתו של התובע בעיסקה למתן שירותים וטרינריים.

במיוחד נכונים הדברים שעה שלכאורה מחוייבת החברה להעסיק פיקוח וטרינרי בכל שלב שהוא בו מצויות חיות במתחם שבניהולה, וכאשר לפניה אירועים נוספים, וכאשר הלה העיד כי לא היה במקום וטרינר אחר אותה שעה.

התובע נחקר כאמור אף הוא ובמסגרת החקירה העיד, כי כעבור מספר חודשים, וכאשר הגיעה העת להסדיר את התשלום עבור החודש הראשון, והתשלום בושש להגיע, פנה אל המנהל עימו עמד בקשר עד אותה עת, כדי לברר מה עלה בגורל החשבוניות והתשלום הנדרש. הלה הסביר שהעביר את החשבוניות להנהלת החשבונות וכי העניין בטיפול, וכאשר נוכח התובע כי העניין איננו מוסדר, וחזר ופנה אל המנהל, הפנה אותו המנהל, אל הבעלים. לשיטתו, כאשר פנה אל הבעלים, השיב לו זה כי הוא איננו רואה את החשבוניות, וביקש לשלוח אותן שוב. לדבריו, רק לאחר ששלח פעם נוספת את החשבוניות, החל הבעלים להתנער מחובת התשלום.

נדמה, כי יש בהתנהלות זו כדי לתמוך בגירסתו של המנהל לפיה ידע הבעלים אודות ההתקשרות ואף אישר אותה.

יצויין כבר כאן, כי עדותו של התובע נמצאה בעיני מהימנה, סבירה, הגיונית, מתיישבת עם השכל הישר, ולמעשה היא אף לא הוכחשה על ידי מי מהנתבעים.

מכל האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי ניתן לסמוך על הגירסה העובדתית שהובאה מפי המנהל בכל הנוגע לאישור העסקתו של התובע על ידי הבעלים מראש, ובהתאמה, אני קובעת כי בכל הנוגע למנהל יש לדחות את התובענה נגדו, שכן זה פעל בתחומי אחריותו בהתאם להרשאה שניתנה לו ואף באישור מפורש של המנהל בכל הנוגע להעסקת התובע.