שטרן נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה לביטול איסור מנהלי על שימוש ברכב אשר הוגשה בהתאם לס' 57ב לפקודת התעבורה.

הצדדים אינם חלוקים על כך כי ביום 8/6/13 בעקבות שימוע בדבר איסור מנהלי על שימוש ברכב, החליט קצין המשטרה על השבתה מנהלית של רכב המבקשת למשך 30 יום בגין עבירה של נהיגה בשכרות אותה ביצע בנה של המבקשת.

עיינתי בחומר החקירה ומצאתי ראיות לכאורה לכך שהנהג, כאמור בנה של המבקשת, נעצר על ידי השוטרים לבדיקת אלכוהול, כשל בבדיקת נשיפון, הובל לבדיקת ינשוף לה הסכים, זאת תוך הקפדה על הדרישות המקדימות לבדיקה ואכן בגופו נמדדה כמות אלכוהול גבוהה, ברמה של 755 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אחד של אויר נשוף.

עוד אציין כי בבדיקת המאפיינים כשל הנהג וההתרשמות הכללית של השוטר הייתה שהוא תחת השפעת אלכוהול כבדה. הנהג גם הודה כי שתה חצי ליטר בירה ולטעמי לעניין קיומן של ראיות לכאורה הדבר מספק לעניין אשמתו של הנהג בעבירה המיוחסת לו.

אציין כי אנו בשלב מקדמי וכל טענה ולא נטענה לפני כל טענה לעניין חומר הראיות.

עפ"י ס' 57ב(ב) לפקודת התעבורה, בית-המשפט יבטל את הודעת איסור השימוש אם נוכח כי התקיים אחד מאלה:

"(ב)

1.הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו והסכמתו.

2.מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב ובעל הרכב עשה ככל שביכולתו כדי למנוע את העבירה."

עפ"י ס' 57ב(ג):

"בית-משפט רשאי לבטל את הודעת איסור השימוש, או לקבוע תקופה קצרה יותר לאיסור השימוש, בתנאים או ללא תנאים, אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב) המצדיקות זאת ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב."

אין ספק שהרכב נמסר לנהג ע"י המבקשת, ולא נעשה כל ניסיון מעשי מצידה למנוע את העבירה, כדרישת הסעיף.

בהקשר זה אציין כי הן המבקשת והן בעלה הוריו של הנהג טענו בפני כי יש גבול למה שהורה יכול לעשות, הם לא ידעו כי בכוונתו הייתה לעבור את העבירה אם הוא היה מתקשר אליהם הם היו באים לקחת אותו.

הם היו בטוחים שהרכב משמש רק לנסוע לבית חבר ואת המשך הערב יעשו במונית, לטענתם מענישים אותם ואת יתר בני המשפחה הנזקקים לרכב.

אם הם היו יודעים כי בכוונתו לעבור עבירת אלכוהול לא היו נותנים לו את הרכב שכן זה בניגוד גמור למה שנאמר לו.

שקלתי היטב טיעונים אלו אולם איני סביר שיש בהם כדי לסייע למבקשת, לא בכדי קבע המחוקק כי על בעל הרכב לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה. מפנה להחלטת בית המשפט העליון בעניינו של יעקב אמברם נגד מדינת ישראל רע"פ 1286/11 החלטה מדברת בעד עצמה, בית המשפט העליון קבע כי גם אם המבקש הזהיר את בנו שלא לעבור עבירה והבן פעל בניגוד להנחיה זו, הרי התקיים רק התנאי הראשון. אולם לפי התנאי השני בחוק יש להראות שבעל הרכב עשה ככל שביכולתו למנוע את העבירה, המבקש לא עשה דבר מעבר להזהרה כללית כמו למשל לוודא כי ימצא נהג תורן שלא שתה, העליון קבע כי דרישה זו אינה מופרזת בהתחשב לעובדה כי המחוקק דורש מבעל הרכב לעשות כל שביכולתו.

אציין לדוגמא שאם סברה בעלת הרכב כי הרכב אמור לשוב עוד בתחילת הערב לביתה או אמור להיות מוחנה ליד בית החבר ולא לשמש לבילוי הייתה יכולה לבדוק זאת בזמן אמת אך לא עשתה זאת. נכון שלא מדובר בילד אלא בבחור צעיר, אולם מדובר בעבירה חמורה ולא בכדי קבע המחוקק את אשר קבע.

בית המשפט העליון קבע כי הדרישה לעשות ככל שביכולתו אינה דרישה מופרזת, לא מתקיים מצב ש:"בנים אכלו בוסר ושיני אבות תקהינה", או במצב זה שיני אימהות תקהינה, שכן המבקשת אחראית על מחדליה שלה ולא על מחדליה של בנה.

ושוב אפנה לפסיקת בית המשפט המחוזי פסיקה 20.