שחשיר נ' מדינת ישראל

החלטה

לפניי בקשה לביטול איסור שימוש ברכב מ.ר. 2262817 (להלן: "הרכב"), אשר הוטל ע"י קצין משטרה בתאריך 30.06.13, למשך 30 ימים. על פי אישור גרר שהציג המבקש, הרכב אוחסן במגרש האחסנה ביום 30.06.13.

על פי כתב האישום, בתאריך 30.06.13 נהג מר כנג' ויסאם (להלן: "הנהג") ברכב, כשהוא אינו מורשה לנהיגה וללא תעודת ביטוח בת תוקף.

המבקש הנו הבעלים הרשום של הרכב והנהג הנו הבעלים הקודם של הרכב.

המבקש ובא כוחו לא חלקו על קיומן של ראיות לכאורה, אולם עתרו לביטול הפסילה או לקיצור התקופה, שכן לדידם החלטת הקצין הפוסל אינה חוקית. לטענת המבקש, לא ידע שאין לנהג רישיון נהיגה, קנה את הרכב מהנהג כחודש לפני האירוע, ביום העבירה ביקש הנהג להוציא חפצים מן הרכב והמבקש מסר לנהג את מפתחות הרכב לשם הוצאתם ושב לעבודתו. המבקש הוסיף כי הנו בעל חנות למוצרי קוסמטיקה, אב למשפחה המונה 6 נפשות, מפרנס יחיד, גר בשכירות ובימים אלו עובר דירה ונזקק לרכב להובלת החפצים לבית החדש ולצורך עבודתו.

ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה, הפנתה לקיומן של ראיות לכאורה בתיק החקירה, טענה כי עסקינן בעבירה חמורה והמבקש אינו עומד בתנאי סעיף 57 ב לפקודת התעבורה.

עיינתי בתיק החקירה ומצאתי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לנהג ובבסיסן הודאת הנהג בביצוען:

במסגרת השימוע אמר הנהג: "אני בן 21 ועובד כמסגר בדרום ובא רק ביום שישי הביתה. לנהוג זה החלום שלי כי לכולם יש רישיון ולי אין ובגלל זה לקחתי את הרכב לסיבוב, זה היה האוטו שלי ומכרתי אותו ואני אוהב את האוטו".

בתגובתו לאישום, כפי שתועדה בדו"ח, מסר הנהג: "רציתי לעשות סיבוב לקח לי 5 דקות לא הרבה. אני אוהב את הרכב, הרכב היה שלי".

בנוסף, מדו"חות השוטרים עולה כי הבחינו ברכב המבקש בהיותו בנסיעה, ובעת עצירתו הבחינו בנהג ובנוסע נוסף ברכב.

נהיגה בידי בלתי מורשה הנה עבירה חמורה ביותר, המשקפת מסוכנות לשלומם של המשתמשים בדרך. השימוש בכלי רכב עלול להיות פוגעני, כאשר הנהג לא הוכשר לנהיגה ברכב.

סעיף 57ב(ב) לפקודת התעבורה מאפשר לבית המשפט לבטל את איסור השימוש אם הוכח כי הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו או שהנהג פעל בניגוד להוראות בעל הרכב ובעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה.

כעולה מפלט "רשימת המחזיקים" ברכב, הקיים בתיק החקירה, רכש המבקש את הרכב בתאריך 24.04.13, למעלה מחודשיים לפני מועד ביצוע העבירה.

המבקש הודה בעדותו בבית המשפט כי מסר לנהג את מפתחות הרכב, וזאת מבלי שפיקח על השימוש שיעשה הנהג במפתחות הרכב וברכב עצמו. עוד הודה כי הגם שהעביר על שמו את הרכב ביום 24.04.13, הרי שרק שבועיים או חודש לפני המקרה קיבל לידיו את הרכב ואת מפתחות הרכב מן הנהג כיון ששילם לנהג "לאט לאט".

אין חולק כי כבעליו הרשום של הרכב, מיום 24.04.13 היה על המבקש לגלות אחריות לרכבו ולשימוש שנעשה בו. בפועל, נותר הרכב ללא פיקוחו של המבקש לאורך שבועיים עד חודש לפני המקרה דנן, כשמפתחות הרכב נותרו בידי הנהג ובשליטתו כל אותה העת, מבלי שהמבקש בדק אם יש ברשות הנהג רישיון נהיגה אם לאו.

גם במועד ביצוע העבירה, 30.06.13, נהג המבקש באותה דרך ומסר לנהג את מפתחות הרכב, לפי בקשתו, מבלי שבדק אם יש למבקש רישיון נהיגה ומבלי שהזהירו לבל יעשה שימוש ברכב לצורך נהיגה.

המבקש טען בעדותו כי נתן לנהג את המפתחות משום שהנהג ביקש להוציא מתא המטען של הרכב רמקולים השייכים לו, ולא כדי שינהג ברכב.

ואולם, המבקש לא טען כי הורה לנהג שלא לנהוג ברכב או שהנהג פעל בניגוד להוראותיו.

יתרה מזו, למשמע עדות המבקש, לא התרשמתי כי המבקש הגביל באופן מפורש או משתמע את צעדי הנהג לנטילת הרמקולים בלבד ואף לא התרשמתי כי המבקש לא יכול היה לדעת שהנהג ינהג ברכב.

לאור אופן העדת המבקש בנקודה זו ולאור התנהלות המבקש מול הנהג מיום 24.04.13 ועד למועד ביצוע העבירה דנן, התנהלות שהתאפיינה במתן "יד חופשית" לנהג בכל הקשור ברכב, יכול היה המבקש לצפות בנקל את השימוש שעשה הנהג ברכבו לצורך נהיגה, למרות זאת בחר ליתן בידי הנהג את מפתחות הרכב מבלי לבדוק אם הנו מורשה לנהיגה ומבלי להזהירו לבל ינהג ברכב בהיותו בלתי מורשה.