שחף טקס בע"מ ואח' נ' עיריית תל אביב -יפו

השופט ד' מינץ:

           ערעורים על שני פסקי דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת ד' אבניאלי) מיום 6.12.2016 בת"צ 49117-07-13 ומיום 12.12.2016 בת"צ 23505-09-11, במסגרתם נדחו בקשות המערערות לאישור תובענות ייצוגיות נגד המשיבה, עיריית תל אביב-יפו (להלן: העירייה).

הרקע לערעורים

1. המערערות הן חברות המחזיקות נכסים בבניינים שאינם משמשים למגורים המצויים בתחומי העירייה. השתיים הגישו שתי תובענות ייצוגיות דומות עד מאד נגד העירייה. האחת הוגשה ביום 12.9.2011 על ידי המערערת בעע"ם9962/16 (להלן: שחף) והשנייה הוגשה על ידי המערערת בעע"ם 9965/16 (להלן: אספרסו) ביום 25.7.2013. במסגרת התובענות נטען כי העירייה חייבה את המערערות בתשלום ארנונה על שטחי השירותים הקומתיים בבניין בו הן פועלות, בניגוד לדין.

2. במוקד שתי התובענות עומד סעיף 1.3.1 ח' לצווי הארנונה של העירייה לשנים 2013-2009 הקובע כדלקמן:

"שטח משותף בבנין או בקומה שרובו אינו משמש למגורים, לא יחויב, למעט בנין או קומה אשר לפחות 80% מהשטח הלא משותף מוחזק על ידי מחזיק אחד..." (ההדגשות במקור – ד.מ.).

           לדידן של המערערות, בהתאם לפסיקת בית המשפט המחוזי בעמ"נ (ת"א) 122/07 אליעד שרגא ושות' משרד עורכי דין נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב יפו (10.9.2009) (להלן: עניין שרגא), הנחת המוצא היא ששטחי המבוא והשירותים הם מעצם טיבם שטחים משותפים בבניין, ומשכך הם פטורים מתשלום ארנונה. אמנם, נקבע באותו עניין כי הנחה זו ניתנת לסתירה, אולם על מנת לעשות כן צריכה העירייה להראות שהשטחים משמשים לצורך ספציפי את המחזיק או את הנכס שבו הוא מחזיק. נטען, כי חרף פסיקת בית המשפט בעניין שרגא העירייה המשיכה וקבעה באופן גורף כי שטחי השירותים הקומתיים בבניינים שאינם משמשים למגורים אינם שטחים משותפים הפטורים מתשלום ארנונה, אלא "שטחים המוחזקים במשותף" אשר יש לחייבם בתשלום ארנונה בתעריף מלא. בהתאם לעמדה זו חייבה העירייה גם את המערערות עבור שטחי השירותים הקומתיים בנכסיהן. על כן הגישו המערערות את שתי התובענות הייצוגיות מושא הערעורים במסגרתן תבעו בשמן ובשם קבוצת התובעים השבה של הכספים אשר שילמו ביתר, לטענתן.

3. ביום 16.8.2016, לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים בבקשת אספרסו לאישור התובענה הייצוגית שהגישה, אך בטרם ניתנה ההכרעה על-ידי בית המשפט לעניינים מנהליים, ניתן בבית משפט זה פסק הדין בעניין אספיאדה (עע"ם6685/15 עיריית תל אביב-יפו נ' אספיאדה בע"מ (16.8.2016) (להלן: עניין אספיאדה)). במסגרת פסק דין זה נקבע כי הכלל – לפיו דיון בטענות המבוססות על עילות התביעה המנויות בסעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר) ייעשה, למעט במקרים חריגים, בנתיב שחוק הערר מתווה: השגה, ערר וערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים – חל גם כאשר מדובר בתובענה ייצוגית. הסיבה לכך היא שתובענה ייצוגית משמשת אמצעי דיוני לתביעה משותפת עבור יחידים שלכל אחד ואחד מהם עומדת זכות תביעה בבית משפט אילו היה תובע באופן אישי. ברם, לו היה מבקש יחיד להגיש תביעה מבלי שנקט בהליכים הקבועים בחוק הערר, היה נדחה על הסף מאחר שלא צעד בנתיב הסטטוטורי. משכך, אין מקום לאפשר עקיפה של המסלול הסטטוטורי באמצעות תובענה ייצוגית.

4. ביום 6.12.2016 דחה בית המשפט את בקשת אישור התובענה הייצוגית שהגישה אספרסו. נקבע כי הלכת אספיאדה מחייבת את דחיית הבקשה לאישור התובענה מן הטעם שמדובר בשאלה של סיווג הנכס, הנמנית על המקרים המצויים בסמכות הגופים המנהליים, כאמור בסעיף 3(א) לחוק הערר. צוין כי אמנם קיימים מקרים חריגים בהם רשאי בית המשפט להיזקק להכרעה במחלוקת בדרך של תובענה ייצוגית גם כאשר הנושא נתון להליך של השגה, ערר וערעור על פי חוק הערר, אך מקרה זה לא נמנה על אותם מקרים חריגים. בהמשך לכך, ביום 12.12.2016, דחה בית המשפט גם את בקשת שחף לאישור התובענה שהגישה כייצוגית והורה על מחיקתה.