שחברי נ' מדינת ישראל

החלטה

בתאריך 3.7.12 הגישה המבקשת בקשה, שבמהותה, הינה בקשה להארכת מועד להגשת בקשה להשפט, הכוללת גם טענה בדבר התיישנות הדוחות.

לאחר מספר החלטות ביניים, בתאריך 6.2.13, דחיתי את הבקשה.

על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי, ובתאריך 12.6.13 נתן ביהמ"ש המחוזי את החלטתו, לפיה אמנם קמה חזקת המצאה, אך לא ניתנה למבקשת הזדמנות לסתור את החזקה, באמצעות חקירת שתי וערב במהלך דיון פרונטלי. לשם כך, הוחזר התיק לדיון לפניי.

ביום 24.11.13 התקיים הדיון, במהלכו אישרה המבקשת את חתימתה על גבי תצהירה ואת תוכן דבריה בתצהיר.

בחקירתה הנגדית השיבה כי איננה מורשית לנהיגה, אין לה מושג כמה כלי רכב היו בבעלותה, וכי הרכב מושא הבקשה הינו הונדה סיוויק לבן, שנרכש על ידי אביה והיא מעולם לא התעניינה במה שנעשה עם הרכב. כשנשאלה אם יודעת מה משמעות היותה בעלת רכב השיבה "אין לי מושג. לא היה לי מושג גם אז". המבקשת נשאלה אם היום יש בבעלותה רכב וענתה: "לא. אני חושבת שלא". להבנתה כל הדוחות מתייחסים לאותו רכב, ההונדה.

המבקשת השיבה כי נישאה בשנת 2006, עד ליום 28.12.06 היתה כתובתה הרשומה בנצרת, ואז שינתה אותה למעלות תרשיחא. כשנאמר לה כי נשלחו אליה דוחות לכתובת זו, לפני מועד שינוי הכתובת, השיבה "לא קיבלתי", אחרי שעברה למעלות תרשיחא, הוריה המשיכו להתגורר באותה כתובת, בה גרה עימם קודם לכן. אביה נהג להשתמש ברכב כשהיא גרה באותו בית והיא ראתה את הרכב, אך נעדרה מהבית שעות ארוכות לצרכי לימודיה ועבודתה.

עוד השיבה כי למרות הצהרתה שהרכב היה בשימושו הבלעדי של אביה, הרי שהרכב שימש את כל המשפחה.

בסיכומיו, טען ב"כ המבקשת ארוכות ביחס לשאלה האם קמה חזקת המסירה, תוך טענה שהאסמכתאות המעידות על חזקת ההמצאה כלל אינן קבילות. גם לאחר סיכומי המשיבה, שב הסניגור וטען כי "... רק לאחר שהמאשימה מקימה את חזקת המסירה עובר הנטל למבקשת להפריך אותה. אבל מה שאני טענתי לאורך כל הדרך הוא שהמאשימה לא הוכיחה את חזקת המסירה" (עמ' 10 ש' 20). שאלה זו הוכרעה כבר על ידי ביהמ"ש המחוזי, ועל כן אין צורך להדרש לה שוב.

כמו כן, יצא ב"כ המבקשת נגד השיהוי בגביית החוב. אין ספק שעל רשויות המדינה לפעול לגביית חובותיו של אזרח באופן יעיל ומהיר. יחד עם זאת, הליכי הגבייה שננקטו או שלא ננקטו לאורך השנים לא נחקרו לפניי ולא הונחו לפניי ראיות כאלה או אחרות שיש בהן כדי להוות בסיס לדיון בשאלה האם התרשלה הרשות או שמא המבקשת, שאלה שממילא נמצאת מחוץ למסגרת הדיון הנוכחי, שהוגדרה היטב ע"י ביהמ"ש המחוזי.

הסניגור העלה סיבות אפשריות לאי הגעת דבר דואר אל הנמען; "יכול להיות שדבר הדואר חזר כי הוא עזב, אולי הוא גר בחו"ל אולי דבר הדואר נפל בדרך לבית הדפוס" (עמ/ 9 ש' 2), אך טענה זו נותרה בגדר טענה תיאורטית כללית, ללא חיבור לענייננו.

בפועל, לא נטען לפניי דבר שיש בו כדי להוות ולו בסיס ראשוני להרמת הנטל, המוטל בשלב זה על כתפיה של המבקשת, לסתירת חזקת ההמצאה. אני סבורה כי האמירה הלקונית "לא קיבלתי", אשר עומדת לגמרי לבדה, ללא כל תמיכה, לאחר שאישרה כי במועד שליחת הדוחות עדיין גרה בכתובת אליה נשלחו הדוחות - אין בה כדי להרים את הנטל המוטל על המבקשת.

משנקבעה חזקת ההמצאה, ולא הופרכה, הרי שאין כל הסבר לשיהוי העצום בהגשת הבקשה.

לא הונחה תשתית עובדתית לכך שהמבקשת פעלה באופן כלשהו על מנת לטפל בדוחות אלא ישבה משך שנים ארוכות בחיבוק ידיים.

בשום שלב לא הוגש תצהיר מטעם הנהג הנטען, ולא ברור אם המבקשת יודעת במי מדובר בהתחשב בטענותיה לפניי כי הרכב נמצא בשימוש אביה וכן בשימושם של בני משפחה נוספים באשר לדבריה "זה הרכב של הבית, של המשפחה" (עמ' 7 ש' 16).

בנסיבות אלה, ובהתאם לפסיקתו המחייבת של ביהמ"ש העליון במקרים כגון דא (ר' למשל רע"פ 9565/11 עופר ויינברג נ. מ"י, רע"פ 8895/12 איימן עיסא נ. מ"י, 2754/12 פול ביסמוט נ. מ"י, וכן בפסיקה אליה הפנתה המשיבה), אין מקום לקבלת הבקשה.

הפסיקה אליה הפנה ב"כ המבקשת דנה רובה ככולה בשאלה באילו נסיבות קמה חזקת המסירה. בענייננו, כאמור, שאלה זו הוכרעה כבר, ואיננה פתוחה לדיון במסגרת החלטה זו.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה.

ניתנה היום, ב' טבת תשע"ד, 05 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: