שור ואח' נ' מדינת ישראל

עניינו של פסק הדין שבפניי הינו בעתירת התובעים לפיצוי בגין נזקי רכוש נטענים שנגרמו להם כתוצאה מהתנהלות רשלנית נטענת מצד משטרת ישראל (להלן: הנתבעת) בקשר עם הטיפול בהשבת רכביהם שנגנבו בשנית, לאחר שכבר אותרו.

• רקע כללי:

1. התובעת 3, אימו של התובע 1, הייתה בזמנים הרלוונטיים לתביעה הבעלים הרשומים של רכב מ.ר. 29-445-00. התובע 2 היה בזמנים הרלוונטיים הבעלים של רכב מ.ר.       47-162-86 (להלן: רכבי התובעים בהתאמה).

2. על-פי הנטען בכתב התביעה, בשעות הבוקר של יום 15/1/10 התגלה לתובע 2 כי רכבו נגנב ולאחר חיפוש יזום שנערך, נמצא הרכב בקרבת הבית ובסמיכות אליו גם רכבה של התובעת 3. בעקבות כך, נמסרה הודעה לתובע 1 ואביו על גילוי רכבם אשר שימש אותם בפועל לצורך הפעלת עסק שרברבות ושיפוצים.

3. אין מחלוקת כי בעקבות הדיווח למשטרה על גניבת ומציאת הרכבים, הגיעו למקום בו אותרו הרכבים שני שוטרים מיחידת הסיור, רס"מ אלי עוזיאל (להלן: השוטר) ושוטרת נוספת. אין גם מחלוקת כי במהלך נוכחתם של השוטרים במקום בוצעה בדיקה של חבלן משטרתי בשני הרכבים כאשר בדיקת זיהוי פלילי שהייתה אמורה להתבצע אף היא בשני הרכבים (להלן: בדיקת המז"פ) התעכבה ולא התבצעה בסופו של יום.

4. לטענת התובעים, השוטר סירב לשחרר לידיהם את הרכבים בטענה כי לא ניתן לאפשר זאת אלא לאחר עריכת בדיקת המז"פ, כאשר בשלב מסוים הוא אף דרש מהנוכחים במקום ובעיקר מהתובע 1 וחותנו של התובע 2, מר יוסף מנשה (להלן: יוסף), לעזוב את המקום בטענה כי נוכחותם ובקשותיהם להשבת הרכבים מפריעות לו במילוי תפקידו. על רקע איום זה של השוטר והצהרתו כי יפעל ליצור עימם קשר לאחר בדיקת המז"פ, עזבו הנוכחים את המקום בידיעה כי השוטרים נשארים במקום לשמור על הרכבים עד כאמור סיום בדיקת המז"פ.

זמן מה לאחר עזיבתם של התובע 1 ויוסף ומאחר והשוטר לא יצר כל קשר כפי שהבטיח, נערך ביוזמת יוסף ביקור חוזר במקום בו אותרו הרכבים כאשר בעקבות ביקור זה הוברר כי במקום לא נמצאו הרכבים כמו גם השוטרים. כן, נטען כי תחילה סברו התובעים לתומם שהרכבים נגררו על ידי המשטרה, ואולם לאחר שנוצר קשר עם תחנת משטרה ובעקבות זאת יצירת קשר עם השוטר לבדיקת פשר אי הימצאותו ואי הימצאות הרכבים, הבינו התובעים לתדהמתם כי הרכבים נגנבו שוב למעשה מהמקום.

לטענת התובעים, מחדלי השוטרים בטיפולם באירוע אשר באו לידי ביטוי בהפקרת הרכבים מבלי שנמסרה הודעה לתובעים כי עליהם לקחת את רכביהם מהמקום או מבלי שדאגו לשמירה עליהם, אפשרה את גניבתם פעם נוספת ועל כן הנתבעת אחראית לשאת בנזקיהם.

לטענת התובעים 1 ו-3, על רכבם שהיה מסוג רכב משא בלתי אחוד, הותקן מחסן זיווד בו אוחסן מלאי אשר שימש את התובע 1 ואביו בעסק שלהם בתחום השרברבות והשיפוצים. על רקע זאת, עתרו התובעים 1 ו-3 לפצותם מלבד בגין שווי הרכב עצמו, גם בגין שווי הארגז שהותקן על גבי הרכב וכן בגין שווי הציוד שהיה בו – בסך כולל של 147,067 ₪. בעניין זה צירפו התובעים לכתב תביעתם שתי חוות דעת; חוות דעתו של השמאי פידל חגי מיום 29/10/15 אשר העריך את שווי הרכב עצמו בסך של 7,000 ₪ וכן את עלות היחידה (כולל התקנה) בסך של 60,000 ₪, וכן את חוות דעתו של השמאי מר יוסי פלש אשר העריך את שווי המטען שנגנב (118 פריטים) בסך כולל של 80,067 ₪. במסגרת ההסבר להערכתו האמורה ציין השמאי פלש כי ההערכה נסמכה על פירוט שנמסר לו מאת התובע 1 בצירוף הצעת מחיר מיום 26/10/15 שניתנה על ידי בית עסק רלוונטי ושנמצאה על ידי השמאי כתואמת את עלויות השוק החופשי המקובלות.