שופאני נ' על

פסק דין

התובעת רכשה מהנתבעת שני כרטיסי טיסה, עבור התובעת ובתה התינוקת, לנסיעתן להולנד.

הטיסה הייתה ביום 05.09.10, בשעה 06:00. התובעת הייתה אמורה לעבור ביום 07.09.10, מבחן לצורך סיום לימודיה בקורס שלמדה בהולנד.

בהתחלה, התובעת רכשה כרטיס טיסה עבורה בלבד. אך, יומיים לפני מועד הטיסה בתה חלתה והתובעת הייתה אמורה להשגיח עליה. על כן, התובעת החליטה לצרף את בתה לנסיעה ורכשה כרטיס טיסה נוסף.

ביום הטיסה התובעת ובתה הגיעו לשדה התעופה במועד וללא כל איחור. עברו את כל הבדיקות, והתובעת הבינה כי מזוודתה עלתה לטיסה. המזוודה הכילה את חפציהן האישיים של התובעת ובתה, התרופות והמכשיר הרפואי שהיו נחוצים לצורך הטיפול בתינוקת, וכן את ספרי הלימוד למבחן לרבות טופס ההזמנה למבחן, שבלעדיו לא היה באפשרות התובעת לגשת למבחן.

לטענת התובעת, באמצע הטיסה קיבלה הודעה כי מזוודתה לא הועלתה למטוס. המזוודה הגיעה להולנד ביום 06.09.10, והייתה אמורה להתקבל בידי התובעת ביום 07.09.10. אך, משהודיעה התובעת כי המבחן מתקיים ביום 07.09.10 וטופס ההזמנה למבחן נמצא במזוודה, נתבקשה התובעת להגיע לשדה התעופה ביום 06.09.10 ולקבל את המזוודה.

התובעת טוענת, כי כתוצאה מהעיכוב בקבלת המזוודה נגרמו לה ההוצאות שלהלן:

100 יורו עבור עלות הנסיעה לשדה התעופה בהולנד וחזרה משדה התעופה לצורך קבלת המזוודה ביום 06.09.10.

300 יורו עבור תרופות לתינוקת ועבור נסיעות לצורך חיפוש בתי מרקחת לרכישת התרופות.

התובעת טוענת עוד, כי נגרמו לה עוגמת נפש וסבל רב. תקציב התובעת שהיה מיועד למימון שהייתה בהולנד עד סיום המבחן נוצל לרכישת תרופות עבור בתה וכן למימון נסיעתה לצורך קבלת המזוודה לידיה. התובעת אף החמיצה את ההזדמנות להשלמת ההכנות האחרונות לקראת המבחן.

התובעת דורשת פיצוי עבור הנזקים הנ"ל וכן החזר עלות כרטיסי הטיסה.

הנתבעת טענה, כי דין התביעה להידחות. לטענתה, האיחור בהגעת הכבודה נגרם כתוצאה מעיכוב הכבודה על ידי גורמי הביטחון בנתב"ג, דבר שאינו תלוי בעובדי או בנציגי הנתבעת.

הנתבעת טוענת עוד, כי משמדובר בתביעה שעילתה בנזקים שנגרמו – טענה המוכחשת - עקב איחור במסירת כבודה בתובלה אווירית בינלאומית, התביעה כפופה לחוק התובלה האווירית, התש"מ-1980, שמחיל על תובלה אווירית את הוראות אמנת וורשה. הנתבעת טענה, כי לנוכח הוראות אמנת וורשה, פטורה היא בנסיבות, מכל אחריות כלפי התובעת.

הנתבעת טוענת עוד, כי התובעת לא מסרה לה הודעת מחאה על האיחור בכתב ובתוך 21 יום מיום קבלת המזוודה לידיה. הדבר נוגד את הוראת סעיף 26 לאמנת וורשה.

הנתבעת אף כפרה בנזקים הנטענים על ידי התובעת. הנתבעת טוענת עוד, כי מדובר באיחור של יום אחד בלבד, והנזקים הנטענים על ידי התובעת מופרזים ואין להם כל בסיס.

בדיון בפניי, התובעת ציינה כי נתקלה בקושי רב בהבנת כל הוראות החוקים הנטענים בכתב ההגנה וכי אין באפשרותה להגיב לשלל הטענות המשפטיות שהועלו בכתב ההגנה. התובעת חזרה ותיארה את סבלה, את עוגמת הנפש שנגרמה לה ואת ההוצאות המיותרות שנגרמו לה, וכבר אציין, כי האמנתי לכל מילה שנאמרה על ידי התובעת. התובעת העידה באופן ספונטאני לחלוטין, ללא ניסיונות להגזמה או הפרזה.

מכאן, מצאתי לנכון להביא ולצטט את מכלול הוראות החוקים הרלבנטיים לצורך ההכרעה בתביעה. לנוכח הסבל שנגרם לתובעת והחוויה הלא נעימה שעברה יחד עם בתה החולה בארץ זרה, ערב מבחן שהיה משפיע על עתידה המקצועי, ולנוכח העובדה כי בהינתן מצב זה, התובעת תתקשה להבין את התוצאה הסופית, ראיתי לנכון לנמק את פסק דיני שלא בקצרה.

דיון והכרעה

אין חולק כי הכבודה לא הגיעה ליעדה במועד אלא כעבור יום מהמועד.

במרכז הראיות עומדת עדותה של התובעת, שיצרה עלי רושם אמין ומהימן ביותר, ואני מאמינה כי לתובעת נגרמו עוגמת נפש ואי נוחות בגין העיכוב בהגעת הכבודה. כמו כן אני מאמינה לתובעת שהיא נשאה בהוצאות בגין רכישת התרופות הנדרשות לטיפול בבתה התינוקת, ובגין מימון נסיעותיה בין אם לצורך רכישת התרופות ובין אם לצורך הנסיעה לשדה התעופה לקבלת המזוודה לידיה.