שונם נ' רוזט ואח'

החלטה

הערעור דנא הוגש על החלטת בית משפט קמא מיום 15.7.13 (להלן: "ההחלטה בנדון"), בגדרה נדחתה בקשת המערער לפסיקת סכום לתשלום (להלן: "הבקשה בנדון").

ביום 14.11.13 הוריתי לב"כ המערערת להבהיר מדוע לדעתו ההחלטה בנדון עולה כדי פסק דין לעניין זכות הערעור עליה. ב"כ המערערת הגיש הבהרה, במסגרתה הסביר כי ההחלטה בנדון הינה פסק דין, משום שהיא "סיימה את ההליך לחלוטין, ואין באפשרות המערערת לפתוח הליך חדש בגין עילות התביעה נשוא פסק הדין של בית המשפט קמא", כך לשון ההבהרה.

ביום 8.12.13 הוריתי לב"כ המשיבה 2 להגיש את תגובתה להבהרת ב"כ מערערת. בתגובתו, שהגיעה לפני שעה קלה, טען ב"כ המשיבה 2 כי ההשגה על ההחלטה בנדון היא אכן בדרך של בקשת רשות ערעור ולא כערעור בזכות.

נראה, כי ב"כ המערערת נקלע לכלל טעות בעניין סיווג ההחלטה בנדון. הבקשה בנדון הוגשה ביום 13.11.12, קרוב לשלוש שנים (!) מאז נתן בית משפט קמא תוקף של פסק דין להסכמה בין המערערת למשיבות ביום 18.2.10. הבקשה בנדון הוגשה כחלק מדיון בבקשה בעניין פקודת בזיון בית המשפט, ובהמשך להחלטתו של בית המשפט בנושא מיום 23.5.11. לשון אחר, הבקשה בנדון נועדה ליישם את פסק הדין מיום 18.2.10.

הנה-כי-כן, מדובר בהחלטה שניתנה לאחר מתן פסק הדין, שכל מטרתה הינה ליישמו ולבצעו. מדובר, אפוא, בהחלטה אחרת, אשר הערעור עליה הוא ברשות (ראו: ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית (1995) בעמ' 767).

דין הערעור להימחק על הסף וכך אני קובע.

מאחר שב"כ המשיבה 2 לא ביקש הוצאות אמנע מלהטילן.

יודגש, כי אם יבחר ב"כ המערערת להגיש בקשת רשות ערעור חלף הודעת הערעור דנא, או אז עליו לצרף אליה את כל ההחלטות שניתנו על ידי הערכאה קמא הנוגעות לעניין, בהתאם להוראות תקנות 404 ו-419 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984.

ניתנה היום, ט"ז טבת תשע"ד, 19 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: