שומרי נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.זהו ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 12.7.2012, אשר קבעה כי אין החמרה במצבו של המערער בכל האמור בליקוי השמיעה ממנו הוא סובל כתוצאה מתנאי עבודתו (להלן - הוועדה).

2.הועדה התכנסה בהתאם להוראות פסק-דין בבל 30816-10-11 (כב' השופט א' הראל) מיום 3.5.12 (להלן – פסק הדין), שנתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה עניינו של המערער יוחזר לועדה הרפואית לעררים באותו הרכב, שתבחן את תלונתו בעניין קיומו של טנטון.

3.המערער טוען, כי החלטת הוועדה מקפחת אותו, כי הוא סובל מירידה בשמיעה ומרעש תמידי באוזניים עוד מחודש 8/11 ומאז שפרש מעבודתו. עוד נטען כי ההחלטה לפיה אינו סובל מטנטון עומדת בסתירה לקביעת ועדות רפואיות בענף הנכות הכללית שקבעו למערער נכות בשל ליקוי זה.

4.מנגד טוען המשיב כי הועדה פעלה בהתאם להוראות פסק-הדין, התייחסה למכלול הנתונים שבפניה והסבירה באופן מנומק מדוע מצבו של המערער אינו קשור לתנאי עבודתו, ממנה פרש עוד בשנת 2001.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

5.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי יש לדחות את הערעור, וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

6.אין כל מחלוקת כי המערער פרש מעבודתו, בה הועסק בתנאי רעש מזיק, עוד בשנת 2001. עוד אין חולק כי המערער התלונן על טנטון לראשונה לאחר סיום עבודתו. בשנת 2003 קבעו ועדות רפואיות כי למערער לא נותרה כל נכות בשל ליקוי השמיעה וכי הצפצופים עליהם הוא מתלונן אינם בגדר טנטון תמידי. לאחר מועד זה הגיש המערער תביעתו לפי תקנה 36 לתקנות הנכות מעבודה – התביעה בה דנה הוועדה שבמוקד הערעור כאן.

7.באשר לליקוי השמיעה קבעה הוועדה כי בדיקות השמיעה מהשנים 2004 ואף 2008 אינן מצביעות על פגיעה בתדרי הדיבור המזכה בנכות. מדובר בקביעה רפואית המסתמכת על הבדיקות שבתיקו של המערער, ומכאן שאין כל טעות משפטית בנוגע לקביעת הוועדה בעניין זה.

8.באשר לטנטון קבעה הוועדה, בהסתמך על הידע המקצועי-רפואי של חבריה, כי "עם הפסקת החשיפה לרעש נעצר הנזק השמיעתי והתופעות המתלוות אליו מכיוון שעם הפסקת החשיפה לרעש לא נגרם נזק נוסף לאוזן הפנימית. מאידך עפ"י הידע הרפואי ידוע כי קיימת ירידת שמיעה עם התקדמות הגיל וזאת עפ"י עקומות שמיעה מוכרות וידועות". לאור האמור קבעה הוועדה כי "גם אם קיימת החמרה מאוחרת יותר לא ניתן לקשור אותה לחשיפתו המוקדמת לרעש". לסיכום קבעה הוועדה כי אין החמרה במצבו של המערער.

9.הקביעה אם לייחס החמרה במצבו של המערער לפגיעה שהוכרה, או לגורמים אחרים, כמו התקדמות הגיל – היא בגדר קביעה רפואית שבית הדין לא יתערב בה. קביעה זו אף עולה בקנה אחד עם מועד סיום עבודתו של המערער בתנאי רעש.

10.אין בעצם הקביעה של וועדה רפואית בענף הנכות הכללית לעניין קיומו של טנטון כדי להצביע על טעות בהחלטת הוועדה שבמוקד הערעור כאן. הוועדה בענף הנכות הכללית אינה מחויבת לבדוק אם הפגימה בגינה נקבעה נכות הינן תולדה של תנאי העבודה, בעוד הוועדה שבמוקד הערעור כאן מחויבת לבחון עניין זה ולהעניק נכות אך ורק אם הליקוי הוא תוצאה של תנאי העבודה. כאמור – קביעת הוועדה כי אין לראות בתלונת הטנטון תולדה של תנאי העבודה כשכן מדובר בהחמרה נטענת שהועלתה לאחר סיום העבודה בתנאי רעש – הינה קביעה מנומקת וסבירה בנסיבות העניין.

טעם נוסף לדחיית טענה זו נעוץ בעובדה כי טענה זו בדבר הסתירה בין החלטות הוועדות השונות הועלתה עוד בערעור בגלגולו הקודם, אך הוראות בעניין זה אינן כלולות בפסק-הדין.

11.אשר על כן, הערעור נדחה בזאת.

12.אין צו להוצאות.

13.לצדדים מוקנית הזכות לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בבקשת רשות לערער על פסק הדין וזאת תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה.

ניתן היום, כ"ד תמוז תשע"ג, (02 יולי 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: