שומרון נ' ריטבנד ואח'

פסק דין

1. התובע, יליד 1948, נפגע בתאונת דרכים ביום 21.1.08. אין מחלוקת בין הצדדים על כך שמוטלת על הנתבעים החובה לפצות את התובע בגין נזקי גוף שנגרמו לו עקב התאונה וזאת בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. אין גם מחלוקת, כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל). המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בגובה הפיצוי לו זכאי התובע.

הנכות הרפואית

2. בתאונה נפגע התובע בכף ידו השמאלית, שהיא ידו הדומיננטית. התובע נבדק ע"י הוועדות הרפואיות של המל"ל, אשר קבעו את נכותו הצמיתה בשיעור של 10% בגין הגבלה בולטת באגרוף כף יד שמאל לפי תקנה 35(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.

הפסדי שכר בעבר והפסדי כושר השתכרות בעתיד

3. התובע עבד משנת 1974 בחברת דן חברה לתחבורה בע"מ (להלן: חברת "דן"). בשנת 1994, בעקבות אירוע לב שעבר, הפסיק התובע לעבוד כנהג ועבר לעבוד כסדרן. בתאריך מאוחר יותר, עובר לתאונה, עבר התובע מעבודתו כסדרן לעבודה כפקיד במחלקת תלונות הציבור. בזמן התאונה הוא השתכר, לפי טענתו סך של 5,500 ₪ נטו לחודש בממוצע (ראו תלושי שכר וסעיף 11 לתצהירו).

4. לאחר התאונה נעדר התובע מעבודתו למשך שלושה חודשים. בשלושת החודשים הנ"ל שולמה משכורתו ע"י מעבידו. לאחר שלושת החודשים הנ"ל, שב התובע לעבודתו ולתפקיד בו עבד לפני התאונה. בחודש אפריל 2010, מעל שנתיים לאחר התאונה, בגיל 62, ולאחר 36 שנות עבודה, פרש התובע לגמלאות ("פנסיה מוקדמת").

5. התובע טוען כי בשל התאונה נגרמו לו הפסדי שכר בעבר ונגרע כושר השתכרותו בעתיד. בקליפת אגוז, טענותיו הן כדלקמן. ראשית, נגרמו לו הפסדי שכר לעבר בתקופה שבין שובו לעבודה לאחר התאונה ועד לפרישתו ממנה בגין "ביטול" שעות נוספות אותן עבד לפני התאונה. שנית, נגרם לו הפסד שכר לעבר בשל קיזוז שעות מחלה ושעות חופש במסגרת "בנק שעות". לטענתו, אלמלא היעדרויותיו בשל טיפולי שיקום שעבר, הוא היה זכאי לפדותן כתוספת לשכרו או במסגרת הפרישה שלו (על טיבו של מנגנון זה, ופירוט הפסדיו הנטענים של התובע בהקשר הנדון, אעמוד ביתר פירוט בפסקה 9 להלן). שלישית, בשל מצבו הרפואי עקב התאונה, אשר הגביל את תפקודו ותפוקתו, הוא נאלץ לפרוש ל"פנסיה מוקדמת" בחודש אפריל שנת 2010. אלמלא התאונה, כך הטענה, הוא היה ממשיך לעבוד בחברת דן או היה עולה בידו למצוא עבודה חלופית אחרת, ולו חלקית, לפחות לעוד כ-10 שנים. בשל כך, לפי הנטען, יש לפצותו על הפסד השתכרותו לעבר מאז פרש לפנסיה ועד היום. כמו כן, על בסיס האמור, לטענתו, יש לפסוק לו, פיצוי בגין פגיעה בכושר השתכרותו בעתיד. כמו כן נטען מאז יציאתו הכפויה לגמלאות, הוא מנסה למצוא מקום עבודה, ולו עבודה חלקית, המתאים למגבלותיו, אך ללא הועיל.

6. הנתבעות מתנגדות לטענות התובע. לטענתן, לתובע לא נגרמו הפסדי שכר כלשהם עקב התאונה. כמו כן, טענתן היא, כי לפרישתו המוקדמת של התובע לגמלאות אין כל קשר לתאונה. לפיכך נטען על ידן כי אין מקום לפסוק לו פיצויים, לא בגין הפסד שכר לעבר ולא בגין פגיעה בכושר השתכרות לעתיד.

7. אדון תחילה בטענותיו של התובע בהקשר להפסדי שכרו לעבר בתקופה שממועד שיבתו לעבודה לאחר חופשת המחלה עקב התאונה, ועד לפרישתו לגמלאות.

שעות נוספות - טענתו של התובע ושל אשתו (סעיף 10 לתצהירה) לפיה עבד בתקופה שלפני התאונה שעות נוספות ולאחריה הפסיק, לא פורטה ולא גובתה באסמכתאות מתאימות. איני סבורה שניתן בעניין זה לסמוך באופן בלעדי על אמירותיו של התובע (או של אשתו). זאת, במיוחד בשים לב לכך שלא היה כל קושי להציג ראיות בעניין זה. תלושי השכר שצורפו לתצהירו של התובע מתייחסים לחודשים ינואר 2008 (החודש בו אירעה התאונה) ועד לינואר 2009. לא צורפו תלושי שכר מהתקופה שלפני התאונה. אכן, בתלוש שכר של חודש ינואר 2008 (חודש התאונה) ניתן לראות כי התובע קיבל בגין רכיב המכונה בתלוש משכורת "עבודה נוספת" כ-30 שעות נוספות. ברם לא צורפו תלושי שכר נוספים מהתקופה שלפני התאונה מהם ניתן להסיק כי התובע קיבל תוספת כאמור בהיקף דומה באופן שיטתי ועקבי. יוזכר, כי בחודש ינואר לא עבד התובע חודש מלא, שכן נפגע בתאונה ביום 21.1.08. מכאן עולה לכאורה, כי תשלום זה נצבר מחודשים קודמים. עוד יצוין כי בניגוד לטענת התובע, לפיה "ביטלו לו" שעות נוספות, ניתן לראות בחלק מתלושי השכר שלאחר התאונה (ולאחר שלושת חודשי "אי כושר" בהם נעדר מעבודתו) כי הוא קיבל תוספת עבור "עבודה נוספת". כך לדוגמא, בחודש ספטמבר 2008 קיבל התובע שכר בגין 12 שעות נוספות ובחודש דצמבר 2008 קיבל התובע שכר בגין 19 שעות נוספות.

8. התובע אף לא הוכיח מהו היקפם הממוצע של שעות אלה. לא ניתן לבסס טענה להפסד שכר כנטען ואף לא את היקפו על בסיס תלוש אחד בלבד. בנוסף לכך, וזה החשוב לענייננו, התובע לא הוכיח כי שעות נוספות כלשהן נמנעו ממנו בשל התאונה. לצורך הוכחה כזו, אין די באמירה הלאקונית של התובע לפיה "ביטלו לי שעות נוספות" (עמוד 13 לפרוטוקול שורה 2). על מנת לבסס טענה כאמור יש להציג ראיה המעידה על כך שחברת דן הורתה שלא להעסיקו שעות נוספות עקב נכותו בתאונה, וראיה כזו לא הוצגה. לחילופין, היה עליו להראות כי הוא נמנע מלעבוד שעות נוספות בעבודתו בשל מגבלותיו עקב התאונה ואלמלא מגבלות אלה היה נהנה מעבודת שעות נוספות אשר גמול בצידן, וזאת לא הוכח. מסקנתי היא, על כן, כי התובע לא עמד בנטל להוכיח כי בשל התאונה לא עבד שעות נוספות וכפועל יוצא נגרם לו הפסד שכר. לפיכך, טענתו בעניין זה נדחית.

9. "בנק שעות" – האופן בו פועל מנגנון "בנק השעות" הובהר במסמך החתום ע"י מר אלי קרט, המשמש כמנהל מחלקת שכר בחברת "דן" (נספח ג' לתצהיר התובע) ומעדותו (פרוטוקול עמוד 5 שורות 4 – 11). מראיות אלה עולה כי חבר בחברת דן מזוכה מדי חודש ב-30 שעות, הכוללות שעות חופש ושעות מחלה. במידה והחבר לא מממש את השעות הללו במהלך החודש, כי אז הוא יכול לצבור אותן. ניתן לצבור עד 1,600 שעות בסה"כ. כאשר הצבירה מגיעה מעבר לתקרה המקסימאלית של 1,600 שעות, נפדים השעות והחבר מקבל בעדן תמורה כספית במשכורתו. יתרת השעות עד הרף האמור, משולמות כפדיון בעת הפרישה לפנסיה. עוד יצוין, לפי עדותו של מר אלי קרט, במהלך הימים המוכרים כפגיעת עבודה, לא מקזזים שעות מבנק השעות.

10. הסוגיה החשובה לענייננו, היא, כאמור, האם לתובע נגרם הפסד כספי עקב התאונה בשל קיזוז שעות מ"בנק השעות" שלו. בתמצית, טענתו היא, כי בשל היעדרויותיו התכופות, וניצול מאסיבי של שעות מחלה וחופש, הוא לא הגיע לרף השעות המינימאלי הנדרש "בבנק השעות". כאמור, רק כאשר מגיעים לרף זה, ניתן לפדות את ערכן הכספי של השעות העודפות (עד ל-30 שעות) כתוספת כספית למשכורת (ראו עדות התובע עמוד 12 לפרוטוקול שורות 6-11).

11. ברי כי אין די בעצם קיומו של מנגנון כאמור על מנת לקבוע כי לתובע נגרם הפסד בהקשר זה. אף אין די באמירה של התובע לפיה "התרחקתי מהתקרה של 1600 שעות" כדי להוכיח כי נגרם לו הפסד שכר כנטען. על התובע מוטל הנטל להוכיח כי בפועל נגרעה משכורתו בשל קיזוז שעות מחלה וחופש יחסית למשכורות שקיבל בתקופה לפני התאונה. כמו כן, מוטל עליו הנטל להוכיח מהו שיעור ההפסד שנגרם לשכרו בגין הקיזוז האמור. ברם טענת התובע הייתה כללית ולא הובאו אסמכתאות כשלהן לגבי הדרך בה התנהל "בנק השעות" שלו בתקופות לפני התאונה ואחריה. תלושי המשכורת של התובע אינם משקפים את אופן ניהול "בנק השעות" של התובע. כך, לדוגמא, לא ניתן לראות בתלושי השכר שקיבל התובע במהלך שלושת החודשים לאחר התאונה את השעות הנ"ל, את התמורה עבור 30 שעות שנצברו, למרות, שכאמור, מר אלי קארט העיד כי בתקופת 91 הימים המוכרים כפגיעה בעבודה, חברת דן אינה מקזזת שעות בבנק השעות. יתרה מכך, על מנת שהתובע יוכיח טענותיו, היה עליו להוכיח כמה שעות נצברו לטובתו "בבנק השעות" לפני התאונה (האם עבר את הרף של 1600 שעות) וכמה שעות נפדו בממוצע כל חודש והוספו כתוספת שכר למשכורתו. כמו כן, היה עליו להוכיח כמה שעות נעדר מהעבודה לאחר התאונה, ובהתאם, כמה שעות קוזזו לו "מבנק השעות" כתוצאה מכך. אף לא הובאה כל אסמכתא לגבי שווי תוספת זו (קרי, מהו שוויה כלכלי של כל שעה שנצברת מעל לרף האמור). זאת, למרות שהתובע עבד במקום עבודה מסודר ויש להניח שלא היה כל קושי בהצגת אסמכתאות אלה או בזימון עדים רלבנטיים. מהאמור יוצא כי בהעדר נתונים מבוררים בעניין זה, לא ניתן לקבוע כי נגרם לתובע הפסד שכר בשל התאונה עקב קיזוז שעות מחלה. לפיכך אין מנוס מדחיית טענתו בעניין זה.

12. אשר לטענות התובע בדבר הפסדי שכר שנגרמו לו בשל פרישתו המוקדמת לגמלאות. יודגש, כי התובע טען בעדותו שהוא לא פוטר מחברת "דן" (שכן א"א לפטר חבר ב"דן") אלא תחושתו היתה כי חברת "דן" מצרה את צעדיו ופוגעת בתנאי העסקתו (פרוטוקול עמ' 13 שורות 18 – 21). לפי הנטען, התובע לא היה מוכן לחכות לכך שמעמדו התעסוקתי בחברה ילך וידרדר ולכן הוא ראה עצמו אנוס לפרוש ל"פנסיה מוקדמת".

13. בנסיבות העניין, איני סבורה כי התובע הוכיח קשר סיבתי ברמה הנדרשת בין פרישתו לגמלאות לתאונה. לא ניתן להתעלם מכך כי התובע, אשר החל עבודתו בחברת "דן" בחודש אפריל 1974 (ראו תלושי משכורת), לא עזב את עבודתו מיד לאחר התאונה או זמן קצר לאחריה. כמובהר לעיל, התובע שב למקום עבודתו ועבד בה מעל לשנתיים נוספות.

14. התובע פרש לפנסיה שעה שהשלים 36 שנות עבודה, בגיל 62 שנה, גיל אשר לפי עדותו של מר אלי קרט מזכה אותו במרב הזכויות הפנסיוניות להן היה זכאי (פרוטוקול עמ' 5, שורות 24-26). אף אין מחלוקת כי התובע לא פוטר וכי מועד יציאתו לגמלאות נבחר על ידו. אך טבעי הוא, כי פרישה בנסיבות אלה, עשויה להתפרש כרצון שלא להמשיך לעבוד יותר במקום העבודה. בנסיבות אלה, שעה שהפרישה לגמלאות נראית מתוכננת ומתוזמנת היטב, התובע נהג למעשה כרבים במצב דומה בו הם מגיעים לזכאות לפנסיה מקסימאלית וברצונם לנסות מזלם בעבודה נוספת שבצידם הכנסה או שאינם חפצים להמשיך לעבוד באותו מקום עבודה כשהפער בין שיעור משכורתם לשיעור הפנסיה אינו גדול. אין בידי לקבל את טענות התובע כי הדבר קשור מעיקרו בתאונה.

15. אציין בהקשר זה כי התובע עצמו העיד שמאז הפכה חברת "דן" מקואופרטיב לחברה מסחרית, השתנה יחסה כלפי העובדים (פרוטוקול עמוד 12 שורות 14-22). מכאן, שגם אם חל שינוי לרעה בתנאיי העסקתו, טענה אשר כאמור לא הוכחה, הרי שעל פי עדות התובע מדובר במדיניות כללית חדשה הנהוגה בחברת "דן" לאחר שהופרטה, ללא קשר לתאונה.

16. ממכלול האמור לעיל, מסקנתי היא, אפוא, שפרישתו של התובע לגמלאות היתה פר רצונו החופשי, וסביר להניח שהיתה מתרחשת גם לולי התאונה. לפיכך אין הוא זכאי להפרשים בגין שכרו לו המשיך לעבוד בחברת "דן" לבין גובה הפנסיה (שאף הוא לא הוכח).