שומאף נ' בראזי ואח'

פסק דין

1. בפני תביעה כספית שהגיש התובע כנגד שני נתבעים. כנגד הנתבע 1 ניתן פסק דין בהעדר הגנה. התביעה כנגד הנתבע 2 (להלן: "הנתבע"), הינה למעשה תביעה בעילה שטרית בגין 3 שיקים, כל אחד על סך 10,000 ₪, זמן פירעונם 30.7.11, 30.8.11, 30.9.11 (להלן: "השיקים"), שנמשכו על ידי הנתבע ונמסרו לתובע על ידי נתבע 1.

2. לטענת התובע ביום 10.8.09 נכרת בינו לבין הנתבע 1 הסכם לרכישת סחורת פירות, על פיו היה אמור הנתבע 1 לשלם לתובע סך של 56,994 ₪. כחלק מתשלום התמורה עבור הפירות, מסר הנתבע 1 לתובע את השיקים ואולם הם חוללו מחמת היות החשבון ממנו נמשכו, חשבון מוגבל.

3. בכתב ההגנה טען הנתבע כי אין בינו לבין התובע כל קשר עסקי וכי התובע ידע שהנתבע 1 רמאי ובכל זאת נטל את השיקים. בעדותו בבית המשפט הוסיף הנתבע וטען כי מסר את השיקים לנתבע 1 בתמורה לפירות שלא סופקו לו.

דיון:

4. ההלכה הינה כי נטל ההוכחה מוטל על מושך השטר להוכיח טענות הגנה כנגד האוחז בשטר. רק אם מוכיח המושך כי עומדת לו טענת הגנה, יעבור הנטל אל התובע האוחז בשטר: "הנתבע חייב להוכיח את התרמית המשמשת לו הגנה ועד שלא הוכיח עומדת לתובע החזקה על אחיזה כשרה. רק אם הוכחה הגנת הנתבע, קם נטל השכנוע המוטל על התובע והוא חייב להוכיח שלאחר מכן ניתן בתום לב ערך בעד השטר" (ראה זוסמן "דיני שטרות מהדורה שישית עמ' 259-261).

כלומר, מאחר שהתובע אוחז בשיקים, על הנתבע היה להוכיח תחילה את כשלון עסקת היסוד בגינה נמשכו השיקים על ידו. רק אם היה מוכיח כשלון תמורה ביחס לעסקה עם הנתבע 1, הייתה נדרשת בחינת אחיזתו של התובע והאם הוא זכאי להיפרע למרות כשלון התמורה.

לטענת הנתבע, השיקים נמשכו על ידו לפקודת הנתבע 1 בתמורה לאספקת פירות אשר לא סופקו לו. אולם, הנתבע לא המציא כל ראיה לטענה זו והעלה אותה במהלך הדיון באופן סתמי. משנטל ההוכחה על הנתבע, היה עליו לזמן את הנתבע 1 או כל עד אחר לאותה עסקה שלטענתו, תמורתה נכשלה, על מנת שיתמכו בגרסתו כי הפירות נשוא אותה עסקה לא סופקו. מלבד הצגת ההסכם בינו לבין הנתבע 1, לא הציג הנתבע כל ראיה על פיה ניתן לקבוע כי התמורה עבור השיקים נכשלה כשלון מלא.

באי זימון הנתבע 1 לעדות יש לעמוד כנגד גרסת הנתבע. לעניין אי העדת עד רלוונטי כמעוררת חשד כי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה, ראה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' פ"ד מ"ז (2) 605, וכן ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ. פלוני פ"ד ל"ח (1) 736).

5. למעלה מן הצורך (שכן הנתבע לא הוכיח כלל את טענתו לכשלון תמורה בעסקה עם הנתבע 1), אוסיף כי גם לו היה הנתבע מוכיח את טענתו לאי אספקת הפירות על ידי הנתבע 1, הרי על פי ההלכה טענת כשלון התמורה מלא מהווה הגנה טובה בין צדדים קרובים. בין צדדים רחוקים תהווה הטענה הגנה, רק אם האוחז בשיקים אינו אוחז כשורה (ראה ע"א 444/82 בנק קונטיננטל נ' שייקביץ פד"י ל"ט (3) 113).

על פי סעיף 29 לפקודת השטרות (נוסח חדש) כל האוחז בשטר חזקה לכאורה שהוא אוחז כשורה. רק אם הוכחו נסיבות כמפורט בסעיף 29 כגון: רמאות, כפייה, אי חוקיות, חובת ההוכחה מוחלפת עד שהאוחז יוכיח שלאחר אותה רמאות או אי חוקיות ניתן בתום לב ערך בעד השטר. כאמור, הטענה לכשלון תמורה בעסקה שבין הנתבע לנתבע 1 לא הוכחה. בנוסף גם טענת הנתבע כאילו התובע ידע על רמאותו של הנתבע אף היא לא הוכחה. אינני מוצאת כל סבירות בטענה שהתובע ידע כי הנתבע הודיע לנתבע 1 שאינו רשאי לסחר את השיקים, או כי התמורה לשיקים נכשלה. בעניין זה אוסיף כי עיון בשיקים מעלה כי חוללו מחמת חשבון מוגבל ולא מחמת הוראת ביטול ולפיכך, גם לא הוכחה טענת הנתבע כאילו ביטל את השיקים או כאילו אסר על הנתבע 1 להשתמש בהם. ברי כי לו היה בסיס לטענת הנתבע היה הנתבע ממהר לבטל את השיקים – פעולה אותה לא עשה.

6. עוד אציין כי גם לו היה התובע נדרש להוכיח אחיזה כשורה שוכנעתי כי בנסיבות התקיימו התנאים לאחיזתו כשורה בשיקים: על פי סעיף 28 (א) לפקודה, אוחז כשורה הינו אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים אלה:

(1) נעשה אוחז השטר לפני שעבר זמנו, ולא הייתה לו כל ידיעה שהשטר חולל לפני כן, אם

אמנם חולל;

(2) נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא הייתה לו כל ידיעה שזכות קניינו של המסחר פגומה.

במקרה דנן, שוכנעתי כאמור כי התובע הינו בגדר אוחז כשורה בשיקים:

התנאי הראשון לפיו על השיקים להיות שלמים ותקינים לפי מראם מתקיים בנסיבות העניין, שכן עיון בשיקים מלמד כי אין כל הגבלה על סחרות ו/או הגבלה אחרת ובעניין זה לא הועלתה כל טענה על ידי מי מהצדדים. כמו כן לא הועלתה כל טענה כאילו השיקים נמסרו לתובע לאחר שעבר זמנם או כאילו חוללו כבר במועד קודם.

למעשה כל שטען הנתבע הוא כי התובע ידע שהנתבע 1 הוא "רמאי ושקרן" ולמרות זאת נטל את השיקים. לאחר ששמעתי את עדות התובע והתרשמתי ממנה באופן בלתי אמצעי, שוכנעתי כי נטל את השיקים בתום לב במסגרת העסקים הרגילה ולאחר שנתן בעדם תמורה בסחורת הפירות שסיפק לנתבע 1. אסמכתא לאספקת הפירות לנתבע 1 צורפה בנספח ב' לכתב התביעה , על פיו הודה הנתבע 1 בסכום החוב, נשוא ההסכם, בינו לבין התובע.

לא מצאתי כאמור כל בסיס לטענה כאילו התובע ידע שהנתבע 1 רימה את הנתבע או כאילו אינו זכאי לפירעון השיקים.

7.לאור כל האמור, מאחר שהנתבע לא הגביל את סחרות השיקים אשר נמשכו על ידו ולקח על עצמו, את הסיכון כי השיקים יסוחרו לצדדים שלישיים ומשלא הוכיח טענת הגנה טובה כנגד אחיזתו של התובע בשיקים, אני מקבלת את התביעה.