שולחן זכוכית נפל על בטנו של אורח מלון- האורח יפוצה

1.                 התובע 1 (להלן: "התובע") יליד 23.2.1990 הגיע ביום 23.7.1998 ביחד עם הוריו, התובעים 3-2, לנופש במלון "גלי אילת" (להלן: "המלון"). במהלך שהותם בלובי, תוך שהם ממתינים לקבלת מפתח לחדרם, נתקל התובע בדלפק זכוכית ונפל על גבו כאשר פלטת הזכוכית נפלה על בטנו ופצעה אותו קשה (להלן: "התאונה").

2.                 ממקום התאונה פונה התובע לבית חולים יוספטל באילת, בו אושפז למשך יומיים. מבית חולים יוספטל הובהל התובע במסוק לבית חולים שניידר בפתח תקווה, שם עבר סדרת ניתוחים וטיפולים רפואיים ושוחרר ביום 1.9.1998.

3.                 התובעים הגישו התביעה בגין נזקי הגוף שאונו לתובע בתאונה זו נגד הנתבעים, מלון גלי אילת [נתבעת 1] ונגד מבטחת הנתבעת 1, הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ [נתבעת 2] (להלן: "הנתבעים").

4.                 הנתבעים שלחו הודעת צד שלישי נגד הוריו של התובע, התובעים 3-2 וכנגד נעמי פארן, אדריכלית אשר תכננה את הדלפק וכנגד המגן חברה לביטוח בע"מ, מבטחתה, הם הצדדים השלישיים 4-3.

5.                 העדויות שנשמעו מטעם הצדדים:

א.      מטעם התובעים העידו התובע ואביו של התובע, מר ש.ש.

ב.       מטעם הנתבעים העיד מר קיסוס מיימון, מנהל התפעול של המלון.

ג.        מטעם הצדדים השלישיים 4-3 העיד מר יאיר פארן מטעם משרד "נוי פארן מעצבים בע"מ", אשר תכנן את הדלפק המעורב בתאונה.

בנוסף, הוגש מטעם הצדדים השלישיים 4-3 גם תצהירה של גב' נעמי פארן. מר פארן העיד כי נעמי פארן לא הייתה מעורבת בתכנון או בביצוע הדלפק ובהסכמת הצדדים, הוריתי על משיכת תצהירה של גב' פארן מתוך תיק בית המשפט.

6.                 שאלת האחריות

גרסתו של התובע, כפי שהיא מופיעה בתצהירו ובעדותו, היא כי בשעות הצהריים עת שהה בלובי המלון עם הוריו ובמהלך משחק, נתקל לפתע בשולחן בעל פלטת זכוכית שהיה מוצב בלובי, ומשטח הזכוכית העבה שהיה מונח על השולחן התנתק ממנו ונחת על בטנו:

".. נתקלתי בפנים ואז נפלתי על הגב והשולחן נפל עלי וגם הכוסות נפלו עלי. השולחן נפל לי על הבטן וגם הכוסות נפלו עלי" (עמוד 7).

ביחס להתנהגותו מציין התובע בחקירתו: "הייתי בלובי ולא רצתי בחוזקה. הלכתי לשירותים" ובהמשך: "אני לא רצתי אלא הלכתי מהר לשירותים" (עמוד 7).

לתמיכת עדותו הוגש תצהירו של אבי התובע, מר ש.ש., שהיה נוכח בלובי המלון והיה עד לתאונה. מר ש. הצהיר בתצהירו כי בנו נתקל בשולחן בעל פלטת הזכוכית אשר היה מוצב בלובי המלון, משטח הזכוכית התנתק ונחת על בטנו. על דברים אלו חזר בחקירתו הנגדית וגרסתו לא נסתרה: "אני יודע שהיה עמוד ועל זה זכוכית עבה הייתה. וזהו. הוא נתקל בזכוכית והזכוכית עפה למעלה ונחתה לו על הבטן ככה. הוא נפל על הגב" (עמוד 36) ובהמשך: "החזה שלו נתקל בשולחן. השולחן עף והילד נפל על הגב. השולחן נפל עליו סכין על הבטן" (עמוד 40).

מול גרסה זו, הובאה מטעם הנתבעים עדותו היחידה של מר קיסוס מיימון, מנהל התפעול במלון, שהיה עד לתאונה. מר קיסוס טוען כי במועד התאונה הגיעה למלון קבוצת אורחים עם ילדים אשר התרכזו בלובי המלון לצורך קבלת מפתחות החדרים. הילדים שיחקו והשתוללו בלובי כשבשלב מסויים אחד הילדים רץ לכיוון בר המשקאות והתנגש בדלפק מזכוכית ששימש את אורחי הבר. כתוצאה מהתנגשות הילד בדלפק, נפל לוח הזכוכית ופגע בבטנו.

            למעשה, גירסת התובע לאירוע התאונה לא נסתרה ולפיה התאונה התרחשה כאשר פלטת הזכוכית נפלה על בטנו של התובע, לאחר שזה נתקל בדלפק עליו היתה מונחת הפלטה.

7.                 א. חובת זהירות מושגית:

            בע"א 145/80 ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש,  פ"ד ל"ז (1), 113, נפסק כי:       

            "..קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר "צריך היה" לצפות את התרחשות הנזק. לא כל נזק שניתן לצפותו צריך לצפותו . נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, בעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה.