שולדר ואח' נ' בנק מזרחי טפחות בעמ ואח'

החלטה בבקשת המשיבים למתן פסק דין בהעדר סיכומים ובבקשת המבקשים להארכת מועד להגשת סיכומים

1.התנהגות ב"כ המבקשים עולה לכדי זלזול מופגן בבית המשפט ובצדדים שכנגד.

בהתאם להחלטה בפרוטוקול מיום 18.11.12, היה על ב"כ המבקשים להגיש את סיכומיו עד יום 20.12.12.

הסיכומים לא הוגשו במועד ורק לאחר חודש, ביום 20.1.13, הגיש ב"כ המבקשים בקשה בהסכמה להארכת מועדים, שנומקה ב"תקלה משרדית", ובמסגרתה התבקשה הארכת המועד להגשת סיכומי המבקשים עד יום 27.1.13 (ודחיית מועדי הגשת הסיכומים הנוספים בהתאם). נעניתי לבקשה.

גם הפעם לא הוגשו הסיכומים במועד ורק לאחר חלוף המועד, ביום 28.1.13 הגיש ב"כ המבקשים בקשה נוספת (בהסכמה) להארכת המועדים, שנומקה הפעם בכך שעורך הדין שהופקד על הכנת הסיכומים הוא בתחילת דרכו המקצועית וזקוק ל"מספר ימים נוספים" להשלמת המלאכה.

נעניתי גם לבקשה זו והארכתי את המועד להגשת סיכומי המבקשים עד יום 3.2.13.

גם הפעם לא הוגשו הסיכומים במועד וגם לא הוגשה כל בקשה נוספת להארכת המועדים.

2.למעלה מחודש לאחר מכן, ביום 11.3.13, הגישו המשיבים בקשה זו למתן פסק דין בהעדר סיכומים.

המבקשים מפנים לכל הארכות הקודמות ולתקנות, לפיהן רשאי בית המשפט למחוק את התובענה או לדחותה כשלא הוגשו סיכומים במועד.

המשיבים טוענים שאי הגשת הסיכומים במועד מהווה גם הפרת ההסכמות שהיו בין הצדדים באשר למועדי הגשת הסיכומים.

ביום 17.3.13 הגישו המבקשים בקשה זו להארכת מועד להגשת סיכומים, כך שיוגשו עד יום 20.3.13. הבקשה מנומקת בכך שמשרד ב"כ המבקשים עבר בתקופה הרלבנטית שינויים ארגוניים משמעותיים, בעומס ממשי וכבד ובשחיקה אישית.

המשיבים מתנגדים לבקשה וחוזרים על טענותיהם.

3.תקנה 160(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי "דינו של בעל דין שלא הגיש את כתב סיכומיו במועד הקבוע, כדינו של בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון, זולת אם הורה בית המשפט הוראה אחרת".

תקנה 157(3) קובעת: "התייצב הנתבע ואילו התובע לא התייצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הנתבע, למחוק את התובענה או לדחותה...".

בהקשר לאי התייצבות לדיון נקבע, כי זו אינה מהווה, כשלעצמה, עילה לדחיית התובענה אלא בנסיבות חריגות, וכי לצד התנהגות התובע יש לבחון גם את סיכויי התביעה (רע"א 1958/00 נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה, פ"ד נה(5) 43).

אולם, למרות שהסנקציה בגין אי הגשת סיכומים הושוותה לזו שבגין אי התייצבות לדיון, הרי שיש הבדל בין הערכת סיכויי התביעה קודם שנשמעו העדים והובאו הראיות ובין הערכתם לאחר מכן.

הבדל זה נובע משתי בחינות:

הראשונה – הערכת סיכויי התביעה קודם שהתקיימו ההוכחות עשויה גם לחסוך התדיינות מיותרת ומזמנם של בית המשפט והצד שכנגד, אם ברור שהסיכויים דלים ולאור התנהגותו המזלזלת של התובע. חסכון זה לא מתקיים כאשר כבר תמו ההוכחות.

השניה – בהערכת סיכויי התביעה לאחר שהתקיימו ההוכחות, לא ניתן, מחד, להתעלם בשלב זה מהעדויות שהובאו ומהראיות שהוצגו. מאידך, אם בית המשפט מנתח בשלב זה אותן עדויות וראיות לצורך הערכת סיכויי התביעה, אזי מה בין הערכה זו ובין מתן פסק דין סופי?

במיוחד אמורים הדברים, כאשר בית המשפט יחליט בסופו של דבר על מחיקת התביעה ולא על דחייתה, כך שהתובע יוכל להגישה שנית. ואז, מה יעלה בגורל אותן עדויות וראיות וכיצד יש להתייחס להערכה שניתנה על ידי בית המשפט בדבר טיב סיכויי התביעה?