שוכר ציבורי אשר לא היה דייר מוגן אינו זכאי להסב את זכותו לבני משפחה אחרים

1.         במוקד עניינה של תביעה זו עומדת טענת התובע, כי הוריו המנוחים היו בעלי זכות לדיירות מוגנת בדירה השייכת לנתבעת, וכי זכות זו הוסבה אליו לאחר פטירתם. מטעמים אלה טוען התובע בתביעתו, כי הוא זכאי להחזיק בדירה כדייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972.

המסגרת העובדתית :

2.         התובע, יליד 1945, עלה לארץ עם הוריו המנוחים, בחודש נובמבר 1950 (ת/5). בתחילה התגוררה המשפחה במעברה. בשנת 1956 עברה המשפחה להתגורר בשכירות בדירה המנוהלת על ידי הנתבעת - עמידר החברה הלאומית לשיכון עובדים בישראל. חוזה השכירות נחתם ביום 27.5.56 ונרשם בו, כי הצדדים לו הם הנתבעת, מצד אחד, ואביו המנוח של התובע, מר פנחס זקן ז"ל, מצד שני. אין חולק על כך, שהדירה הושכרה לאביו של התובע, במסגרת מדיניות הממשלה לסייע בדיור לזכאים לכך, וכי על מערכת יחסי השכירות שבין הצדדים חלו הכללים, ההוראות והקריטריונים שנקבעו על ידי הממשלה לגבי דיירים בדיור הציבורי.

3.         במשך שנים רבות התגוררה משפחתו של התובע בדירה הנ"ל, הנמצאת ברחוב אנטיגונוס מספר 31 בירושלים. משפחה זו מנתה זוג הורים - פנחס ז"ל ופרחה ז"ל - ושמונה אחים ואחיות.

4.         ביום 15.6.69, בהיותו כבן 24, נישא התובע לגב' אסתר זיו. בתחילה התגוררו בני הזוג בדירת הורי התובע. אחר כך התגוררו בדירה שכורה, ולבסוף רכשו דירה הנמצאת ברחוב אלכסנדריון מספר 22 בירושלים, בה התגוררו במשך מרבית שנות נישואיהם. במהלך חיי הנישואים של השניים, נולדו להם 5 בנים ובנות. ביום 10.3.03, לאחר קרוב ל-34 שנות נישואים, השניים התגרשו. 

5.         לאחר נישואיו של התובע ועזיבתו את בית הוריו ז"ל, המשיכו להתגורר בה ההורים, עם מי מהילדים. ביום 5.2.03 נפטר אביו המנוח של התובע, מר פנחס זקן ז"ל. ביום 14.7.04 נפטר אחיו המנוח של התובע, מר חיים זקן ז"ל, אשר סבל מנכות קשה, והתגורר בבית הוריו עד לפטירתו. ביום 16.2.07 נפטרה אימו המנוחה של התובע, גב' פרחה זקן ז"ל.

6.         אין חולק על כך, שביום 28.2.07, היינו 12 יום לאחר פטירת האם ו-3 ימים בלבד לאחר סיום "השבעה", הגיעו נציגים של הנתבעת לדירה, מבלי להודיע מראש על בואם לאיש מבני משפחתו של התובע. נציגי הנתבעת פרצו את דלת הדירה, נכנסו אליה, ורוקנו אותה מכל תכולתה, אשר הועמסה על משאית ונלקחה למחסן. לאחר מכן, הם החליפו את מנעול הדלת, והציבו בפתח הדירה שומר אשר מנע את כניסתם של בני משפחת התובע לדירה.

7.         למחרת היום, היינו ביום 1.3.07, חש התובע לבית המשפט והגיש את התביעה המונחת בפניי. ביחד עם התביעה הגיש התובע בקשה למתן צו עשה זמני, בו התבקש בית המשפט להורות לנתבעת להשיב את המצב לקדמותו, היינו להחזיר לדירה את התכולה שהוצאה ממנה, ולאפשר לו להתגורר בה. ביום 5.3.07 התקיים דיון ראשון בבקשה, במעמד הצדדים, בסופו הוצאתי צו מניעה זמני אשר אסר על הנתבעת לאכלס את הדירה עד למתן החלטה אחרת. דא עקא, שבדיעבד הסתבר, כי ביום 4.3.07, היינו יום אחד לפני הדיון שהתקיים בפניי, כבר חתמה הנתבעת על חוזה שכירות עם זכאים אשר הופנו אליה ממשרד הקליטה. לדברי הנתבעת, מדובר בזוג מבוגר אשר להם בן נכה, כבן 34. ביום 7.3.07 נכנסו השלושה להתגורר בדירה, וככל הידוע, הם מתגוררים בה עד לעצם היום הזה. בנסיבות שנוצרו, החליט בית המשפט לתת לתיק העיקרי עדיפות, ולשמוע אותו במועדים קרובים, ככל שניתן.

המחלוקת :

8.         עילת התביעה עליה מבקש התובע לבסס את התביעה שהגיש בתיק זה, היא עילה מתחום דיני הגנת הדייר. במסגרת התביעה שהוגשה, לא התבקש בית המשפט לקבוע, כי התובע הינו בגדר "דייר ממשיך" כמשמעותו של מושג זה בחוק זכויות הדייר בדיור הציבור, התשנ"ח-1998. מטעם זה, לא אדון בבחינת השאלה, האם התובע הינו "דייר ממשיך" לפי החוק האמור, אלא אדון רק בעילה לה טוען התובע בתביעתו.

9.         ובכן, תמצית טענת התובע היא, כי הוריו המנוחים היו דיירים מוגנים בדירה, לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972. התובע טוען, כי המעמד של שני הוריו היה מעמד של דיירים מוגנים "מקוריים", וכי לאחר פטירת אמו ז"ל, הוסבה אליו זכות הדיירות המוגנת שהייתה קיימת לה, שכן, לטענתו, מתקיימים בו שני התנאים הקבועים בסעיף 20(ב) לחוק האמור:

התנאי הראשון המופיע בסעיף 20(ב) לחוק הוא, שעל מי שטוען להסבת הזכות אליו, מוטל להוכיח כי הוא התגורר עם בעל זכות הדיירות "המקורית" לפחות שישה חודשים לפני פטירתו של האחרון. לגבי תנאי זה טוען התובע, כי הוא חזר להתגורר עם אמו בסמוך לאחר שהתגרש מאשתו לשעבר, ביום 10.3.03, ומכאן שהתגורר עם אמו המנוחה קרוב לארבע שנים לפני פטירתה.

התנאי השני המופיע בסעיף 20(ב) לחוק הוא, שבמועד פטירתו של בעל הזכות "המקורית", לא הייתה למי שטוען להסבת הזכות אליו, דירה אחרת. לגבי תנאי זה טוען התובע, כי במסגרת הסכם הגירושין שנערך בינו לבין אשתו לשעבר, הוא וויתר על כל הזכויות שהיו לו בדירה אותה רכשו השניים במהלך נישואיהם, והעביר לה את כל הזכויות שהיו לו בדירה זו, כך שבמועמד פטירת אמו ז"ל, לא נותרה בידיו זכות כלשהי.

10.        מנגד טוענת הנתבעת, כי יש לדחות את תביעתו של התובע, בשל כל אחד מהטעמים הבאים, כשלעצמו:

            הטעם האחד הוא, שלטענת הנתבעת, להוריו המנוחים של התובע מעולם לא הייתה זכות של דיירות מוגנת בדירה, ועל כן לא קיימת כל זכות אותה ניתן להסב אליו.

            הטעם השני הוא, שגם אם ייקבע כי הוריו המנוחים של התובע היו דיירים מוגנים בדירה, הרי שנוכח העובדה שהסכם השכירות נחתם רק עם אביו המנוח של התובע, יש לקבוע, כי האב המנוח היה דייר מוגן "מקורי", בעוד שאמו המנוחה של התובע הייתה דיירת מוגנת "נגזרת". על פי החוק והפסיקה, התנאים להסבת זכות של דיירות מוגנת מדייר "נגזר" חמורים יותר מהתנאים להסבת זכות של דיירות מוגנת מדייר "מקורי", ואין חולק על כך, שתנאים אלה לא התקיימו בעניינו של התובע, ולו מהטעם, שהוא לא התגורר בדירה שישה חודשים לפני פטירתו של אביו המנוח. לגבי טענה זו מבקשת הנתבעת להסתמך על ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון, ברוב דעות, ברע"א 1711/98 שפי נ' עיזבון המנוחה שושנה שדז'ונסקי ז"ל פ"ד נד(1), 394.

            הטעם השלישי לו טוענת הנתבעת הוא, שאפילו ייקבע כי שני הוריו של התובע היו דיירים מוגנים "מקוריים", הרי שבתובע לא מתקיימים שני התנאים הקבועים בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, שכן, לטענת הנתבעת, הוא לא התגורר עם אמו לפחות ששה חודשים לפני מותה, ובניגוד לטענתו - יש לו דירת מגורים אחרת.

דיון והכרעה :