שוכר ציבורי אינו חייב להוכיח וותק של שנתיים לצורך קבלת פיצוי מכח ההתנתקות

עיקרי העובדות:

1.      המערערים היו תושבי הישוב נצר חזני, שבגוש קטיף (להלן: "היישוב").

המערער 1 (להלן:"המערער"), הגיע ליישוב עוד בהיותו בן 6 וזאת ביחד עם בני משפחתו. המערערת 2 (להלן:"המערערת"), הצטרפה ליישוב, עת נישאה למערער, בנובמבר 2000.

         החל מנישואיהם ועד לפינוי התגוררו המערערים בבית מס' 108 (להלן:"בית 108" או "בית המגורים").

מגורים אלה היו מכוח חוזה שכירות שנחתם בנובמבר 2000, בין המערערים לבין " נצר חזני מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ" (להלן:"האגודה"). בהסכם האמור נכתב כי האגודה מחזיקה בבית כבר רשות מטעם ההסתדרות הציונית והיא מוכנה לתת למערערים " מקום מגורים זמני בבית" - " בהתאם לתנאי הסכם זה ובכפוף להסכמת ההסתדרות הציונית ומינהל מקרקעי ישראל".

2.      בשנת 2002 רכשו המערערים בנוסף, זכויות של בר רשות, במשק חקלאי, הידוע כמגרש 134 ביישוב. המערערים לא עברו להתגורר בבית שבאותו המגרש (להלן:"בית 134"), עד ליום הפינוי.

3.      המערערים הגישו למשיבה תביעה לפצותם בהתאם להוראות החוק ליישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה - 2005 (להלן:"חוק ההתנתקות" או "החוק") וזאת הן בגין זכויותיהם בבית 134 והן בגין זכויותיהם בבית 108.

         באשר לבית 134, ביקשו לפצותם בגין בית המהווה חלק מנחלה חקלאית, על בסיס שומה פרטנית.

         באשר לבית 108, ביקשו פיצוי על בסיס זכויות של בעל זכות שכירות בדיור ציבורי (להלן: "שוכר ציבורי"), בהתאם לפיצוי הקבוע בחוק, לבית בשטח של - 70 מ"ר, שנבנה בבניה מרוכזת.

4.      המשיבה נתנה מספר החלטות בעניין המערערים, להלן עיקרי אותן ההחלטות:

החלטה מיום 27.8.06:

5.      בהחלטה מיום 27.8.06, קבעה המשיבה כי היא מכירה בזכויות המערערים בבית 134, ביום הקובע וזאת על יסוד המסמכים שהוצגו בפניה.

         המשיבה החליטה, עם זאת שלא לדון עדיין בזכויות המערערים כשוכרים ציבוריים, בבית 108, בסברה שההסכם מנובמבר 2000, בין המערערים לבין האגודה, אינו ברור כל צורכו כדי ללמד על הקניית הזכות האמורה. בהחלטה צוין שלא נאמר בחוזה כי יש לאגודה הרשאה מההסתדרות הציונית להשכיר את הבית, כנדרש מכוח סעיף 38א(2) לחוק ההתנתקות. לא ברור האם האגודה היא בעלת הזכויות בבית 108, שאז מדובר בשכירות פרטית רגילה או שהבית נמסר לאגודה, לצורך השכרתו.

עוד ציינה המשיבה כי ממסמכים שהוצגו בפניה, נראה שבית 108 ניתן לניהול חברת שיכון ופיתוח (להלן: "שו"פ"), ולא הוצג חוזה על פיו שו"פ נתנה לאגודה רשות להשכיר בית זה.

         המשיבה הפנתה למכתב מיום 15.12.02, שנשלח ממשרד הבינוי והשיכון למנהל הרכוש המנהלי בשו"פ, אשר ממנו עלה כי עפ"י בקשת האגודה, מאשר משרד הבינוי והשיכון למושב להשכיר דירות ובכלל זה דירה 108, החל מ- 1.10.02. המשיבה ציינה כי לא ברור אפוא מהיכן הייתה לאגודה הרשאה להשכיר את הבית עוד בנובמבר 2000.

6.      המשיבה החליטה להימנע מלדון בזכויות בבית 108 והורתה למערערים להציג את חוזה ההרשאה שבין האגודה לבין אחד מהגורמים הנזכרים בסעיף 38(א)(1) לחוק (להלן: "גורמים מיישבים" או "גורם מיישב").

עוד הורתה המשיבה למערערים להציג את כרטסת הנה"ח של האגודה לגביהם, מנובמבר 2000 ועד 15.8.05 וכן חיובי חשמל ומים לגבי בית 108. המערערים התבקשו להמציא בנוסף, תצהיר המפרט היכן התגוררו בפועל, מעת רכישת הזכויות בבית 134 ולמי ניתנה הרשאה לשימוש באותו הבית.

7.      המשיבה הכירה במרכז חיים של המערער ביישוב וזאת מיום 1.8.76 ועד ליום הקובע. ובמרכז חיים של המערערת ביישוב מיום 27.11.00 ועד ליום הפינוי.

         בגין בית 134 הכירה המשיבה בזכויות מלאות למערערים. מאחר שהתבקשה  בגין בית זה שומה פרטנית, הוחלט ליתן חלף מסלול א' מקדמה על סך 289,800 ש"ח ובגין מסלול ב' פיצוי בסך 360,000 ש"ח. עוד נקבעה זכאות המערערים למענק לדמי שכירות בסך 24,300 ש"ח, מענק הוצאות הובלה והתארגנות בסך 17,500 ומענק אישי בשל ותק בסך 162,144 ש"ח.