שוורצמן(אסיר) נ' משטרת ישראל/שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר ואח'

עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים לפי סעיף 25 לחוק שחרור על תנאי מאסר התשס"א – 2001 בראשות כב' השופטת יפעת שטרית והחברים: גב' אסנת חיות - עו"ס, גב' זהבה פזי - פסיכולוגית, ר/כ פואז אבו שקרה- נציג שב"ס, מיום 03.06.10.

פסק דין

כב' השופט א' קולה

1.העותר מרצה שני עונשי מאסר לתקופה כוללת של 12 שנים, אשר הושתו עליו במסגרת שני תיקים פליליים. במסגרת התיק האחד הורשע העותר בעבירה של אינוס והדחה בחקירה ובמסגרת התיק השני הורשע העותר בעבירה של אינוס, מעשה סדום ותקיפה.

2.משריצה העותר שני שלישים מתקופת מאסרו, פנה הוא לועדת שחרורים, בבקשה להורות על שחרורו על תנאי ממאסר, בהתאם להוראות חוק שחרור על תנאי ממאסר התשס"א-2001 (להלן: "החוק").

3.ועדת השחרורים אשר דנה ביום 12.05.08 בבקשתו של העותר, החליטה, לבקשת העותר ובהסכמת ב"כ היועמ"ש לדחות את הדיון על מנת לאפשר לעותר להשתלב בטיפול במסגרת שב"ס.

בהחלטתה מיום 11.06.09 העבירה הועדה את התכנית הפרטית שהוגשה על ידי העותר לבחינת גורמי מב"ן.

בדיון מיום 07.09.09 בפני ועדת השחרורים הוצגה חוו"ד גורמי מב"ן, אשר לא המליצו על שחרורו המוקדם של העותר. בחוו"ד הדעת המליצו גורמי מב"ן על שילובו של העותר במסגרת טיפולית בין כותלי הכלא ועל מתן אפשרות לטיפול פרטי במהלך חופשותיו . ועדת השחרורים אימצה את ההמלצות גורמי מב"ן והעותר שולב במתווה זה.

ביום 03.06.10 התקיים דיון אחרון בפני ועדת השחרורים בעניינו של העותר, בו הוצגה חוו"ד עדכנית של מב"ן אשר התייחסה, בין היתר, לתכנית הפרטית אשר הוגשה על ידי העותר.

4.לאחר בחינת מכלול השיקולים הגיעה הועדה למסקנה, כי שחרורו המוקדם של העותר יש בו כדי לסכן את הציבור, ומשכך נדחתה בקשתו של העותר לשחרור מוקדם על תנאי. על החלטה זו מונחת העתירה שבפנינו.

5.לטענת העותר, החלטת הועדה הינה בלתי סבירה ואינה מידתית היות והעותר, המרצה את מאסרו הראשון, עמד במתווה הטיפולי שהותווה בעניינו, הקפיד להגיע בעת חופשותיו מהכלא למפגשים עם מטפלו והפיק מהם את מלוא התועלת.

לטענתו, לא היה בדחיית תוכניתו על ידי מב"ן כל נימוק משכנע המניח את הדעת. לדידו, יש להעדיף את תכניתו הטיפולית על פני חוו"ד מב"ן שכן האינטרס הציבורי יצא נשכר משחרורו המוקדם, שעה שזה ילווה על ידי גורמים טיפוליים מקצועיים אשר ידווחו לועדה על כל צעד ושעל של העותר, בעוד ששחרורו המנהלי בעוד כשנה וחצי יהא ללא כל מחוייבות טיפולית ומבלי שצעדיו מחוץ לכתלי הכלא יהיו מפוקחים.

עוד מוסיף העותר את נסיבותיו האישיות ולפיהן עסקינן בעותר בן 50 אשר איבד את יכולתו לשוב ולעסוק במקצועו בתחום הפסיכיאטריה, אביו נפטר ואמו בת 75 שנים סובלת מבעיות רפואיות שאינן מאפשרות לה להסתדר לבד בביתה.

כן מציין העותר, כי הוא מנהל קשר זוגי הנמשך על פני שנים ארוכות, עובדה שיש בה כדי להפחית את מסוכנותו המינית.

6.ב"כ המדינה טען לעומת זאת, כי יש להשאיר את החלטת הועדה על כנה בהיותה החלטה סבירה ומתבקשת בנסיבותיו של תיק זה.

7.לאחר ששקלנו את טיעוני ב"כ הצדדים, עיינו בחומר המצוי בתיק הועדה ובחנו את החלטתה של הועדה, נראה לנו, כי לא נמצאה כל עילה להתערבותנו בהחלטתה של ועדת השחרורים.

8.סעיף 12 [א] לחוק שחרור על תנאי ממאסר התשס"א - 2001 קובע, כי ועדת שחרורים לא תחליט על שחרורו על תנאי של אסיר, המרצה עונשו בגין עבירות מין, אלא לאחר שהוגשה לה חוות דעת מב"ן, לפיה האסיר אינו מסכן את שלום הציבור, סעיף 12 [ב] לחוק קובע, כי על אף הוראות סעיף קטן [א] רשאית הועדה לשחרר את האסיר, רק אם סברה, מטעמים מיוחדים שירשמו, כי ניתן לשחררו בלא שיגרם בכך סיכון לציבור.

9.בנדון דידן, החלטתה המפורטת של הועדה ניתנה לאחר ששקלה היטב ובזהירות הראויה, את כל העובדות והנסיבות הצריכות לעניין, לרבות התנהגותו של העותר בין כתלי הכלא, עמדת מב"ן ואף חוות הדעת שהגיש העותר מטעמו. בהחלטת הועדה ניתנה התייחסות מפורטת לכל טענותיו של הסנגור, עליהן חזר בעתירתו זו, כך שמסקנתה, בדבר מסוכנותו של העותר לציבור מעוגנת כדבעי בחומר אשר הונח לפתחה. על כן, משלא מצאה הועדה, כי העותר אינו מסכן את הציבור, ממילא היה עליה לפעול בהתאם להמלצות מב"ן.

10.טוען העותר, כי החלטת הועדה ולפיה הוענקה הבכירות לעמדת מב"ן על פני חוות הדעת שהוגשה מטעמו לוקה בחוסר סבירות ואינה מידתית. לדידו, שגתה הועדה באיזון שערכה בין מכלול השיקולים שהוצגו בפניה עד, כי ראוי שבית משפט זה יתערב בשיקולים אלה.

11. בעניין התוויית המסגרת של הביקורת השיפוטית על פעולתה של ועדת השחרורים נאמר לא אחת על ידי בית המשפט העליון, כי: