שוורץ נ' עמר ואח'

פסק דין

בפני מונחת תביעה כספית, שהתנהלה בהליך של תביעות קטנות ושעניינה נזקי רכוש לרכב בעקבות תאונת דרכים .

רקע

שוורץ רות (להלן:"התובעת"), הינה הבעלים של רכב מסוג דיהטסו טריוס (להלן:"הרכב"). ביום 08.09.09 התרחשה תאונת דרכים ברח' ברנשטיין כהן ברמה"ש בין רכב התובעת לבין משאית (להלן:"המשאית") שהייתה נהוגה בידי משה עמר (להלן:"נתבע 1"). במועד התאונה נהג ברכב התובעת בנה מר שוורץ עומר (להלן:"הנהג"). יחזקאל אהרון (להלן:נתבע 2") הוא בעל המשאית המעורבת בתאונת הדרכים, נשוא תביעה זו.

לטענת הנהג, התאונה אירעה בזמן שעמד ברמזור במופע אור אדום בנתיב ימני מבין שני נתיבים. כאשר התחלף הרמזור לירוק החל הנהג בנסיעה, כאשר לפתע המשאית אשר נסעה בנתיב השמאלי סטתה לתוך נתיב נסיעת הרכב ופגעה בחלקו השמאלי האחורי.

כתוצאה מתאונה זו נגרם לרכב נזק. הרכב עבר בדיקת שמאי, ותוקן במוסך "שלמה SIXT " בפתח תקווה. התובעת הוכיחה כי נגרמו לה הוצאות כדלקמן:

תיקון - 2,541 ₪

שכ"ט שמאי - 524 ₪

ירידת ערך - 1,284 ₪ (עפ"י חוו"ד השמאי)

לטענת נתבע 1, ביום התאונה נהג במשאית בנתיב הימני בכביש ברנשטיין כהן ברמה"ש כאשר מאחוריו נסע נהג רכב הדיהטוסו. בנתיב נסיעתו של המשאית עמד רכב כשארבעת פנסי האיתות מהבהבים (להלן:"רכב חוסם"). רכב הנהג שהיה מאחורי המשאית התחיל גם הוא לעקוף את הרכב החוסם, בסיום העקיפה ניסה הרכב להקדים את המשאית ולחזור במהירות לנתיב הימני וכתוצאה מכך פגע בצידו הימני קידמי של המשאית וגרם לו נזק.

ביום 30.01.11 התקיים דיון, העידו בפני עומר שוורץ, משה עמר, יחזקאל אהרון, שמשון בני ישראל.

נטל ההוכחה

הטוענת טענה החשובה לעמדתה במשפט נושאת בנטל השכנוע להוכחתה, כך תובעת המבקשת סעד, נושאת בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש (ראה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד טז 1000, 1005 – 1004 וכן ע"א 641/66 שפיר נ' קליבנסקי פ"ד כ"א (2) 358, 364).

אכן בתיק זה, כבכל הליך תביעה שיגרתי, התובעת היא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" ולפיכך נטל ההוכחה להוכיח את טענותיה עליה הוא מוטל.

נטל ההוכחה - הוא נטל הבאת הראיות, אשר במשפט אזרחי נקבע עפ"י "הטיית מאזן ההסתברות". בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ (1) 589,598 נקבע:

"דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ- 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%".

סבורני, כפי שאפרט להלן, שהתובעת עמדה בנטל זה.

לתיק התביעה צורפו תצלומים של הדרך בה אירעה התאונה, הכניסה אל הצומת והנתיבים המובילים אליה. כמו כן צורפו תצלומי הפגיעה ברכבים וכן שרטוט של הצומת ומיקום הרכבים לפני ואחרי התאונה.

בעדותם מעל דוכן העדים, חזרו הנתבע 1 ונהג הרכב על עיקר טענותיהם כפי שעלו בכתב התביעה. כאשר כל צד טוען כי הצד השני הוא הפוגע ואי זהירותו מהווה את הסיבה בגינה אירעה התאונה והנזקים שבעקבותיה. תקנה 47 (ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 47 (ד) קובעת כדלקמן:

"נוהג רכב לא יעקוף רכב, אלא אם הדרך פנויה במרחק מספיק כדי לאפשר לו את ביצוע העקיפה ואת המשכת הנסיעה בבטיחות ללא הפרעה וללא סיכון לנסיעתו של רכב אחר, וללא הפרעה אחרת לתנועה מכל כיוון שהוא".