שוורץ נ' עיריית ירושלים

פסק דין

בפני תביעה בגין לשון הרע שלטענת התובע הוציאה הנתבעת נגדו בכך שהטילה עיקול על חשבון הבנק שלו בגין חוב ארנונה שהנתבעת חייבה אותו על החזקת נכס ברח' סולטן סולימאן בסכום של 8,709 ₪. לטענת הנתבע, במקום לאפשר לו להשיג על החיוב, הטילה הנתבעת עיקול על חשבונותיו שהיה תקף למשך כחודש ימים ובכך פגעה בשמו הטוב וגרמה לו עגמת נפש והפסד זמן.

לטענת התובע הוא החזיק מחצית משרד בכתובת הנ"ל בשטח 10 מ"ר מיום 1.2.09 עד מחצית אוגוסט 2009. נסיבות החזקתו במשרד היו כאלה:

עו"ד זיאד מסלאחה שכר ביום 26.8.08 משרד בשטח של כ- 20 מ"ר מהתאגדות האדמה הקדושה. ביום 19.1.09 השכיר עו"ד מסאלחה לתובע מחצית מהמשרד בשטח של 10 מ"ר וזאת מחודש פברואר 2009 עד ספטמבר 2009 בסכום של 1,000 ₪ לחודש כולל מים חשמל וארנונה. עו"ד מסאלחה כמעט לא התייצב במשרד אך חפציו הושארו במשרד ותפסו מחצית מהמשרד. במועד כלשהו בין פברואר לספטמבר 2009 עו"ד מסאלחה העביר את הרישום בארנונה על שמו של התובע וזאת ללא קבלת הסכמת התובע או בעל המקרקעין. ביום 8.7.09 נערך סקר ארנונה ונקבע שהתובע מחזיק בנכס מיום 1.9.08. עו"ד מסאלחה לא העביר את הכספים ששילם לו התובע לארנונה לפיכך פנתה הנתבעת לעו"ד מסאלחה במכתב מיום 21.12.09 שהיה מופנה לתובע. לטענת התובע נודע לו על מכתב זה רק כאשר ביקר בעיריה ביום 23.3.10. לטענת התובע הוא לא הסמיך את עו"ד מסאלחה להיות בא כוחו או לקבל דואר עבורו, ולמרות שהנתבעת היתה יכולה לברר בנקל את כתובתו באמצעות הטלפון שלו שמספרו היה ידוע לנתבעת, היא לא פנתה אליו. במחצית חודש אוגוסט 2009 ניתק עו"ד מסאלחה את החשמל בנכס והתובע נאלץ לעזוב אותו.

ביום 18.2.09 הטילה הנתבעת עיקול על חשבונות הבנק של התובע. התובע קיבל על כך הודעה מהבנקים בהם החזיק חשבונות ובעקבות כך פנה מיידית לעיריה למחלקת הארנונה ולמחקה המשפטית תוך שהוא מפרט את השתלשלות העניינים אך לטענת התובע, הוא לא זכה למענה. הנתבעת ממשיכה לראות בו כמחזיק הנכס גם אחרי ספטמבר 2009 וסכום החיוב שלו בעיריה עומד עתה על למעלה מ- 15,000 ₪ .

התובע טוען איפוא שהנתבעת לא היתה רשאית לרשום את הנכס בארנונה על שמו מבלי לבקש את הסכמתו ועל סמך הודעתו של עו"ד מסאלחה בלבד, ללא הסכמת בעל הנכס. הנתבעת לא היתה רשאית לרשום את הנכס על שמו לתקופה שבין ספטמבר 2008 ועד פברואר 2009 תקופה בה בודאי לא החזיק בנכס. הנתבעת לא היתה רשאית לרשום את הנכס על שמו על סמך בדיקת סורק שהיה בנכס אך לא בירר מי מחזיק בו בפועל. הנתבעת היתה צריכה לפנות אליו ישירות בדרישה לתשלום הארנונה ולא באמצעות עו"ד מסאלחה. הנתבעת היתה צריכה לפנות לעו"ד מסאלחה בדרישה לתשלום ארנונה שכן התובע שילם לו את חלקו בארנונה לפי הסכם ביניהם. הנתבעת פעלה שלא כדין כאשר הטילה את העיקול וכאשר לא השיבה לו למכתבו מיום 23.2.09. התובע תובע אפוא נזק בגין לשון הרע שהוציאה נגדו הנתבעת. לטענתו גם העובדה שהעיריה הסירה את העיקול מלמדת שהיא הבינה שלא היה מקום להטילו, אך בעצם הטלת העיקול כבר נגרמו הנזקים הנתבעים. התובע מבקש עוד שיקבע כי הוא אינו חייב בארנונה מעבר לתקופה שבה החזיק בנכס ולפי חלקיות החזקתו בלבד.

הנתבעת טוענת כי אין לבית משפט זה סמכות לדון בחוב הארנונה להבדיל מדיון בתביעה הנזיקין בשל לשון הרע. בכל הקשור לחיוב בארנונה על התובע לפנות בהשגה ערר וערעור מנהלי בהתאם להוראות חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו – 1976.

באשר לעצם הטלת העיקול והזכות להטלתו טוענת הנתבעת כי ביום 8.9.09 נרשם התובע כמחזיק בנכס נשוא החיוב וזאת בהתאם להסכם שכירות שנמסר לנתבעת (יש לציין כי ההסכם שצירף התובע לתביעתו אשר נערך לדבריו בינו לבין עו"ד מסאלחה, אינו תואם את ההסכם שנמסר לנתבעת שאף הוא הסכם בין התובע לבין עו"ד מסאלחה. אין התאמה לא ביום חתימת ההסכם כאשר בהסכם שצירף התובע נכתב שהוא נחתם ב-19/1/09 ואילו בהסכם שצורף לכתב ההגנה נכתב שהוא נחתם ב-1/1/09 כמו כן בהסכם שצרף התובע דמי השכירות היו 1,000 ₪ לחודש כאשר נכתב שסכום זה כולל ארנונה ואילו בהסכם שצירפה הנתבעת נכתב שהסכום של 1,000 ₪ לא כולל ארנונה). לטענת הנתבעת, ההסכם שקיבלה והרישום על שמו של התובע עולים בקנה אחד הם העובדות שהיו ידועות לנתבעת מסוקר מטעמה שביקר בנכס ביום 8.7.09 ומצא ראיות לכך שהתובע הוא המחזיק בנכס. לטענת הנתבעת התובע לא הודיע עד יום הגשת כתב ההגנה שהוא חדל להחזיק בנכס כנדרש לפי הוראות סעיף 325 לפקודת העיריות. לטענת הנתבעת, טענת התובע לפיה היא היתה חייבת לתבוע את הארנונה מעו"ד מסאלחה שהיה "השוכר הראשי" הינה ענין שבין התובע לבין עו"ד מסאלחה ולא בין התובע לנתבעת שכן התובע מודה שהוא היה מחזיק בנכס. הנתבעת טוענת כי שלחה מספר התראות לפני הטלת העיקול לכתובת שנמסרה לה ככתובת למשלוח. מאחר והארנונה לא שולמה הוטל עיקול כדין. לטענת הנתבעת, התובע קיבל תשובה טלפונית מידית לפנייתו בכתב לאחר הטלת העיקול, מעו"ד שירה לוי ובה סוכם שהתובע ימציא מסמכים לתמיכה בטענותיו, יוודא שהם התקבלו, ויצור שוב קשר עם עו"ד לוי שהבטיחה לבדוק את טענותיו. התובע שלח מכתב שהתקבל ביום 24.2.10 אך לא ציין כיצד ניתן ליצור איתו קשר ורק כעבור חודש שלח מכתב נוסף. לאחר שהתובע המציא מסמכים המעוררים שאלות שיש לבררן מצאה הנתבעת לנכון לבטל בינתיים, עד בירור העובדות, את העיקול. הנתבעת מכחישה כי יש בהטלת עיקול אוטומטית משום הוצאת לשון הרע אין בה "פרסום" כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע. לטענת הנתבעת, התובע היה אמור לפנות בהשגה למנהל הארנונה דבר שהוא לא עשה עד היום. מכל מקום לאחר שהנתבעת קיבלה את מכתבו של התובע מיום 24.2.10 מבדיקה נוספת שעשתה הגיעה הנתבעת למסקנה שיש לקבוע את הפסקת תקופת החזקת התובע בנכס לחודש אוגוסט 2009 וממועד זה מחויב הבעלים של הנכס. הנתבעת טוענת עוד כי גם אם יש בהטלת עיקול בין מחשבים משום "פרסום" כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע, עומדת לה ההגנה שבסעיף 13(9) לחוק הנ"ל וכן ההגנות שבסעיף 14 וסעיף 15 (2) לחוק.

הצדדים הסכימו להצעתי שיוגשו סיכומים בכתב ללא שמיעת ראיות.

הסיכומים הוגשו כאשר כל צד חוזר על טענותיו.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובסיכומיהם באתי למסקנה כי יש לדחות את התביעה וזאת מהנימוקים דלקמן:

א. אין ספק שהתובע היה מחזיק של הנכס לפחות לתקופה שמחודש פברואר 2009 עד אמצע אוגוסט 2009. על פי פקודת העיריות מחזיק בנכס חייב לשלם ארנונה על הנכס שבו הוא מחזיק. בענין זה יש לציין כי בין אם השכירות היתה לפי ההסכם שצרף התובע לסיכומיו ובין אם היה זה ההסכם שצרפה הנתבעת לסיכומיה, ההסכם מדבר על שכירת הנכס כולו ולא על מחצית הנכס כפי שטען התובע. הנתבעת היתה רשאית איפוא לגבות את הארנונה, לפחות לתקופת אחזקת הנכס על ידי התובע, מהתובע. טענת התובע לפיה לפי ההסכם שבינו לבין עו"ד מסאלחה חובת התשלום חלה על עו"ד מסאלחה, הינה ענין שבין התובע לבין עו"ד מסאלחה ואולם לנתבעת היתה זכות לגבות את הארנונה לאותה תקופה.

ב. בנוסף להסכם שקיבלה הנתבעת ממנו עולה כי התובע הוא המחזיק בנכס וכי עליו מוטלת חובת תשלום הארנונה, נבדק הנכס על ידי סוקר מטעם הנתבעת אשר מצא כי התובע מחזיק בנכס. הסוקר מצא כי שלט של התובע מתנוסס על הנכס וכן מצא אדם היושב בנכס שהיה ככל הנראה התובע. בנסיבות אלה פעולות הנתבעת בגביית סכום הארנונה מהתובע היו פעולות סבירות ומתאימות למידע שהיה מצוי בידי הנתבעת ושהועבר אליה מ- 2 מקורות שונים כמידע שנראה אוטנטי ונכון.

ג. לפני הטלת העיקול פנתה הנתבעת בכתב יותר מפעם אחת לכתובת שהיתה מצויה בידיה בדרישה לתשלום ארנונה ורק לאחר שהפניות לא נענו הוטל העיקול. הטלת עיקול בדרך זו הינו בסמכות העיריה שכן פקודת העיריות ופקודת המיסים גביה מאפשרות נקיטת הליכים מינהליים לגבות ארנונה שלא שולמה.

ד. משנקבע כי הנתבעת פעלה כדין ברושמה את הנכס על שם התובע אין בהטלת עיקול בגין אי תשלום הארנונה משום פרסום לשון הרע. זו הדרך שקבע המחוקק שרשות מקומית רשאית לנקוט בה כדי לגבות את חוב הארנונה המגיע ממי שלא שילם את חובו. בנסיבות אילו גם הטלת עיקול לא מהווה פרסום לשון הרע.

ה. גם אם המסקנה היתה שיש בהטלת עיקול משום פרסום לשון הרע עומדת לנתבעת ההגנה שבסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע שכן מדובר בפעולה שהרשות רשאית לעשותה לפי הוראות הדין. לפיכך הטלת עיקול על ידי רשות גם אם היא מהווה פרסום לשון הרע יש לראותו כפרסום שנעשה מכח חובה משפטית.

ו. גם אם הטלת העיקול היתה בגדר לשון הרע עומדת לנתבעת הגנה של אמת דיברתי. כאמור, אין ספק שהתובע היה מחזיק לפחות בחלק מהנכס. אף לדברי התובע עצמו ניתן היה לחייבו בסכום כלשהו בגין היותו מחזיק בנכס. לפיכך הטלת העיקול בגין חובו של התובע נעשתה כדין מדובר בחוב אמת ויש גם ענין לציבור שחייבי הארנונה ישלמו את חובותיהם. התוצאה היא שהגנת אמת דיברתי המורכבת מהאלמנטים שדבר הפרסום הוא אמת ושיש ענין לציבור בפרסום מתקיימות ולפיכך אין מקום לחייב את הנתבעת בגין פרסום לשון הרע.

חרף כל האמור, העובדה היא שהעיריה הטילה עיקול גם בגין תקופות אחזקה שלגביהן לא היתה לעיריה כל אינדיקציה שהתובע היה מחזיק הנכס. העיקול הוטל אף בגין תקופות שקדמו להחזקת התובע בנכס אף לפי החוזה שנמסר לנתבעת על ידי עו"ד מסאלחה ושלגביהם לא היתה כל אינדיקציה אחרת שהתובע החזיק בנכס. בדיקת הסורק אף היא לא יכלה להוות אינדיקציה לתקופה שטרם ביקורו בנכס לפיכך על אף שהעיקול הוטל כדין אין ספק שהוא הוטל על סכום העולה על החוב האמיתי אף לפי הנתונים שהיו לתובעת.

בשל כל האמור אני דוחה את התביעה ואולם אינני מחייב את התובע בהוצאות.

המזכירות תשלח לב"כ הצדדים העתק מפסק הדין בדואר רשום עם אישור מסירה.