שוורץ נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר

פסק דין

זהו ערר על החלטת המשיבה לדחות תביעתו של העורר, מר משה שוורץ, לפי חוק הטבות לניצולי השואה תשס"ז- 2007 (להלן חוק ההטבות).

העורר נולד בשנת 1939 בעיר סוליצה ברומניה. בטופס תביעתו נרשם: "בעת המלחמה שהיתי בסוליצה...והתלוויתי לאימי בעבודה."

תמצית עדותו בפני הוועדה:

שני הוריו עבדו במחנה בסוליצה, אביו כחייט ואימו במטבח ובניקיון ולקחו את העורר התינוק עימם. ההורים חזרו מדי יום הביתה מהעבודה מבלי שהיו כלואים במחנה וכך במשך תשעה חודשים. דברי העורר מתבססים, כמובן מאליו, על סיפורי ההורים שנפטרו לפני שנים רבות. העורר הוסיף כי משפחתו לא גורשה יחד עם יהודים אחרים בני המקום, הם נשארו בסוליצה ועבדו במחנה.

העורר ציין כי אין באפשרותו להציג כל ראיה התומכת בגרסתו.

המשיבה עותרת לדחות את הערר מהנימוקים כדלקמן: לפי הידע ההיסטורי מחנה העבודה בסוליצה היה מיועד לגברים מגיל 14; אין חולק כי יהודי העיירה סוליצה גורשו לבוטואשן ולמחנה בסוליצה הובאו גברים ממקומות אחרים; אין לראות את הורי העורר כמי ששהו במחנה, מכיוון שעל פי גרסתו חזרו לביתם מדי יום.

עיקרי טענות הצדדים:

א. המשיבה מפנה לערך סוליצה בפנקס הקהילות של רומניה שם צויין כי ביוני 1941 הגיעה לעיירה פקודה לגרש את היהודים. הם הוצאו מבתיהם הוטענו על עגלות וגורשו להרלאו ובוטושאן. נתון נוסף המופיע בפנקס הקהילות הוא כי ערב הגירוש היו בסוליצה כ- 1100 יהודים שהיוו את מרבית אנשי העיירה. המשיבה גורסת כי סיפורו של העורר סותר את הידע ההיסטורי ויש לדחות גרסתו לפיה הוריו נשארו בעיירה ועבדו במחנה מבלי להיות אסירים בו, כבלתי מהימנה.

ב. ב"כ העורר טוען כי יש להסיק מעצם קיומו של מחנה המוכר לצורך החוק בסוליצה, כי נותרו במקום יהודים ומכל מקום אין לשלול דברי העורר אשר לא היתה לו סיבה להכחיש גירוש הוריו.

ג עוד טוענת המשיבה כי מחנה העבודה בסוליצה היה מיועד לגברים בלבד וכי לעובדי המחנות לעבודת פרך לא ניתן לצאת הביתה מדי יום כדברי העורר.

העורר עצמו אומר כי אינו יודע דבר על המחנה אולם, לשיטתו, נטל ההוכחה כי לא שהה בסוליצה במחנה המוכר לצורך החוק אלא במחנה אחר, מוטל על המשיבה. ראה ההפניה לאסמכתאות בסיכומי העורר.

דיון

א. העורר היה בן שנתיים בשנת 1941 מועד גירוש יהודי סוליצה וגיוס הוריו, לטענתו, לעבודה במחנה הנ"ל. העורר אישר שאינו זוכר דבר מאותה תקופה ובעדותו חזר על הידוע לו מסיפורי המשפחה.

אין חולק כי גרסת העורר אינה תואמת את המסופר על גירוש יהודי סוליצה. ב"כ העורר סבור כי על אף זאת יש להאמין לעדותו ואין לשלול התרחשויות חריגות שלא על פי הידע ההיסטורי הכללי, לגבי יחידים באווירת הכאוס של הגירושים הרבים שלא התנהלו בצורה מסודרת.

אנו מסכימים עם ב"כ העורר כי אפשר שהיו מקרים חריגים. אולם, במקרהו של העורר, קשה להניח כי משפחה שהצליחה לחמוק מן הגירוש המשיכה לחיות בעיירה הקטנה, בביתה, עוד תשעה חודשים כפי שמתאר העורר.

על מנת שנוכל לקבל דברי העורר הסותרים באופן ברור את הידע ההיסטורי, היה עליו לתמוך את עדות השמיעה היחידה שלו בראיה נוספת כלשהי.

ב. מלבד עניין הגירוש גרסת העורר מעלה עוד סימני שאלה:

בטופס התביעה לא הזכיר כי שהה במחנה ולא ציין שגם אביו עבד באותו מקום. השוני בין הגרסאות, האמורות להיות מבוססות על אותם סיפורי משפחה, לא הוסבר.

ג. בנסיבות אלה לא הוכח, לטעמנו, כי העורר התינוק שהה עם מי מהוריו במחנה המוכר בסוליצה ואנו דוחים את הערר.