שוורץ ונציגות נ' יהושע וגילה רודיטי

החלטה

במוקד התביעה שבפניי ניצבת מחלוקת הצדדים בקשר לחבות הנתבעים לשאת בנזק שנגרם כתוצאה מכריתתו או גיזומו של עץ צאלון שנשתל לפני שנים רבות בחצר הבית המשותף ברחוב המלבן 12 בגבעתיים. התובע 1 הינו הבעלים של דירה ובהתאם לאמור בסעיף 1 לכתב התביעה הוא משמש כיו"ר האסיפה הכללית של התובעת 2 (להלן – התובע 1 או שוורץ), שהינה נציגות הבית המשותף בבניין הכולל 8 דירות (להלן – התובעת 2 או הנציגות). הנתבעים 1 ו- 2 הם בני זוג והבעלים של 3 מתוך 8 דירות בבית המשותף.

עם הגשת התביעה ואף בטרם הוגש כתב הגנה, עתרו הנתבעים לסילוק התביעה על הסף בהתאם להוראות תקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן – תקנות סדר הדין האזרחי). לטענת הנתבעים, יש לדחות התביעה על הסף או למחוק אותה בשל שורה של טעמים המתקיימים בעניינו: ראשית, קיומו של מעשה בית דין מסוג השתק עילה וזאת בשל תוצאותיו של הליך קודם שהתקיים בין התובעת 2 לבין הנתבעים; שנית, מחמת היות התביעה קנטרנית וטרדנית; שלישית, חוסר יריבות בין התובע 1 לבין הנתבעים; רביעית, שימוש לרעה בהליכי בית משפט. יחד עם הגשת הבקשה, הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת כתב ההגנה עד למתן החלטה בבקשה לסילוק הסף.

ביום 27.12.11 התקיים דיון בבקשות הנ"ל במסגרתו נחקר הנתבע 1 בחקירה נגדית על-ידי ב"כ התובעים ונשמעו סיכומי הצדדים. יובהר, כי באף שלב לא ניתנה החלטה מפורשת להארכת המועד להגשת כתב ההגנה, אולם יש לראות בהחלטותיי מימים 20.11.11 ו- 14.12.11, בהן קבעתי כי הבקשה תועבר לתגובת הצד שכנגד וכי המשך הדיון בבקשה יתקיים במעמד הדיון, כמתן אישור להארכת מועד עד למתן החלטה סופית בבקשה.

ההליך הקודם בין התובעת 2 לבין הנתבעים - תא"מ 10072-08-10 בבית משפט השלום בתל-אביב

ביום 4.7.10 הגישה הנציגות, באמצעות התובע 1, תביעה כספית בסך של 35,424 ₪ נגד הנתבעים ללשכת המפקחת על רישום המקרקעין. בחודש אוגוסט 2010, הועברה התביעה לבירור בבית משפט זה. הנציגות יוצגה באותו הליך על-ידי עו"ד גלית אילן (להלן – ההליך הקודם או התביעה הקודמת).

במסגרת כתב התביעה בהליך הקודם, נטען על-ידי הנציגות כי ביום 29.11.09 הזמינו הנתבעים אדם אשר גזם עץ צאלון שנשתל בשטח הרכוש המשותף. הנציגות הפנתה להסכם פשרה, שצורף לכתב התביעה בהליך הקודם, שנחתם בין הנציגות לבין הנתבעים ביום 25.1.10 במשרדי האגודה לתרבות הדיור בגבעתיים (להלן – הסכם הפשרה) במסגרתו הוסכם כי ימונה שמאי נוף שיעריך את עלות העץ שנכרת וכי "קביעתו של שמאי נוף זה תכריע במחלוקת הכספית ותחייב לכל דבר ועניין" (סעיף 3 להסכם). בסעיף 13 לכתב התביעה המקורי נטען כי בהתאם להסכם הפשרה, "על הנתבעים לשלם לתובעת בגין הפגיעה ברכוש המשותף, בהתאם לקביעת מומחה".

הנציגות צרפה לכתב התביעה בהליך הקודם את חוות דעתו של מר שמאי אלוף, מומחה חקלאי, שלפיה שוויו של עץ הצאלון שנכרת הינו 34,496 ₪ ותבעה סכום זה, בצירוף סכום ששולם על-ידה לאיש מקצוע שגזם ענפים עובר לכריתה הנטענת ובסך כולל של 35,424 ₪.

הנתבעים (שהם כאמור גם הנתבעים בהליך הנוכחי) הגישו כתב הגנה בהליך הקודם במסגרתו התייחסו באופן מפורש להסכם הפשרה מיום 25.1.10 וציינו בין השאר כי: "ההסכם שצירפה התובעת לתביעתה בוטל זה מכבר, מיד לאחר כריתת ההסכם לכאורה, שנחתם תחת לחץ כבד והטעיה, שוגרה הודעה לאגודה לתרבות הדיור המבטלת את ההסכמה שלכאורה ניתנה באופן חופשי ורצוני" (סעיף 11 לכתב ההגנה). הנתבעים אף הגיבו לאמור בסעיף 13 לכתב התביעה בהליך הקודם, שהתייחס כאמור לתוכנו של הסכם הפשרה, וציינו בסעיף 36 לכתב ההגנה כי: "(ב) הנתבעים יטענו כי בישיבה הופעל עליהם לחץ בלתי הוגן ובלתי ראוי. הנ"ל הוטעו ע"י מנהלי הישיבה ומשתתפיה. הישיבה התנהלה באופן בוטה, בצעקות ובאיומים לבל יפתחו כנגדם הליכים; (ג) מייד לאחר הישיבה התלוננו הנתבעים בפני הממונים על אופן ניהול הישיבה כאמור והודיעו לאגודה לתרבות הדיור על ביטול ההסדר לכאורה. מכתבו של ב"כ הנתבעים לאגודה לתרבות הדיור מדבר בעדו."

ביום 15.3.11, במסגרת הישיבה המקדמית בהליך הקודם, הודיעו עו"ד גלית אילן, ב"כ הנציגות בהליך הקודם, ועו"ד גיא רוזנר, ב"כ הנתבעים, כי: "הגענו להסכמה שלפיה התביעה תידחה ללא צו להוצאות" (ההדגשה שלי – צ.ע). באותו מעמד, ניתן פסק דין במסגרתו ניתן להסכמת הצדדים תוקף של פסק דין.

כתב התביעה בהליך הנוכחי

בפתח הדברים יצוין כי כתב התביעה בהליך הנוכחי מונה 19 עמודים ו- 130 סעיפים הכוללים טענות וטיעונים שונים. בנוסף, נוסחו של כתב התביעה ואופן עריכתו הקשו עד מאד על הבנת הנטען בו ועל האפשרות לחלץ מתוכו את אותן טענות אשר מבססות, לגישת התובעים, את עילת התביעה ואת הסעד הנתבע. בהקשר זה יובהר כי אמנם צוין בכותרת כי מהות התביעה הינה: "הפרת חוזה, הפרת הוראה חקוקה, נזיקית, עשיית עושר שלא במשפט", אולם אין בכתב התביעה טיעונים סדורים מהם ניתן ללמוד על התשתית המבססת כל אחת מהעילות שצוינו על-ידי התובעים.

הסכם הפשרה מיום 25.1.10 הוא העומד במוקד התביעה הנוכחית, כמו גם בתביעה הקודמת. לגישת התובעים, יש לראות בנתבעים כמי שהפרו את הסכם הפשרה ועל כן יש לחייבם בנזק בשל כך. במסגרת כתב התביעה הנוכחי, שהוגש כאמור הן על-ידי התובע 1 (שוורץ) והן על-ידי הנציגות, עומד סכום התביעה על סך של 75,000 ₪. יחד עם זאת, עיון בכתב התביעה מלמד כי חרף ציון סתמי של סכום התביעה הכולל, אין בנמצא פירוט של הסכומים המרכיבים סכום זה, למעט איזכור סכום התביעה שצוין בתביעה הקודמת שלגביו נטען בסעיף 115 לכתב התביעה כי: "כן אחראי רודיטי למלוא הסך שנתבע בתביעה המקורית של הנציגות, 35,424 ₪....שכן תביעת הנציגות הוסרה אך ורק מכח הסכם פשרה, ומשהפרו רודיטי שלא כדין, הרי ששוורץ יטען כי יש להשיב לדיון ו/או לקבל את תביעת הנציגות המקורית, כמות שהיא, בין אם על בסיס חוזי ו/או נזיקי ואו עעש"ב". בנוסף, אמנם נטען באופן כללי כי יש לחייב את הנתבעים בגין "עוגמת הנפש, הטרחה, הוצאות, ההוצאות בגין כריתת הסכם הפשרה" (סעיף 116 לכתב התביעה וראו גם סעיף 114), אולם לא ננקב שיעור הסעד הנתבע או הוסבר מקורו באופן נהיר וברור.

ככל שעיינתי ובחנתי את הטענות בכתב התביעה הנוכחי וחרף המלל הרב והקושי שהוסבר לעיל, הגעתי למסקנה כי התביעה הנוכחית נדונה והוכרעה בהליך הקודם ולמעשה עסקינן באותה התביעה בדיוק. גם בהליך הנוכחי, כמו בהליך הקודם, מתבקש בית המשפט לחייב את הנתבעים, מכוח הסכם הפשרה, בנזק שנגרם לפי הטענה בעקבות כריתתו או גיזומו של עץ הצאלון. אמנם, כתב התביעה הנוכחי עמוס בטענות וטיעונים, אולם לאחר בחינה מהותית של הנטען, לא ניתן לומר כי מצבור המלל משליך על המהות או כי יש בו כדי לשנות את המסקנה שלפיה מדובר באותה התביעה בדיוק.

השוני היחיד בין כתב התביעה בהליך הקודם לבין כתב התביעה הנוכחי הינו איזכורו, כעת, של הליך אחר המתנהל בת.א. 33589-01-10 בבית משפט השלום בהרצליה במסגרת תביעת לשון הרע שהוגשה ביום 25.1.10 על-יד הנתבעים נגד שוורץ (להלן – תביעת לשון הרע נגד שוורץ) והניסיונות של התובעים, בכתב התביעה הנוכחי, לקשור בין הסכם הפשרה או הפרתו הנטענת לבין הגשת תביעת לשון הרע (ראו עמודים 15 עד 17 לכתב התביעה). יחד עם זאת, אין בכוחה של תביעת לשון הרע ובטענה כי יש לראות בעצם הגשתה של תביעה זו כהפרת הסכם הפשרה כדי לגרוע מהמסקנה כי גם בתביעה הקודמת, כמו גם בתביעה הנוכחית, עילת התביעה נשענת על טענת התובעים כי הנתבעים הפרו את הסכם הפשרה ועל כן יש לחייבם בעלות עץ הצאלון.

יתרה מכך, עצם הגשת תביעת לשון הרע בחודש ינואר 2010 היה ידוע לתובעים בעת שהוגשה התביעה הקודמת (חודש יולי 2010) ובעת שניתן פסק הדין בהליך הקודם על בסיס הסכמתם (חודש מרץ 2011) ונתון זה אף הוא פועל לחובת התובעים בהקשר הנדון, על כל המשתמע מכך.

כאן המקום להזכיר כי כתב התביעה מכיל שורה של סתירות בין האמור בו לבין המסמכים שצורפו על-ידי התובעים וב"כ התובעים, הן בטיעוניו בעל-פה והן בכתב התביעה, נשען לא אחת על טענות עובדתיות משוללות כל יסוד או אחיזה במציאות, וזאת במסגרת הניסיונות לשכנע את בית המשפט כי אין המדובר באותה התביעה: ראשית: בסעיף 30 לכתב התביעה צוין: "ביום 15 במרץ ניתן להסכם הפשרה תוקף של פסק דין". נתון זה אינו נכון שכן לא הסכם הפשרה הוא שקיבל תוקף של פסק דין, כי אם הסכמת הצדדים בדבר דחיית התביעה הקודמת. יצוין כי שוני מהותי זה משליך מטבע הדברים על טענות התובעים בבקשה שבפניי; שנית: בסעיף 34 לכתב התביעה צוין כי: "לאחר שנחתם הסכם הפשרה, לאחר שניתן לו תוקף של פס"ד, "נזכר" רודיטי לפתע כי קיימת לו עילה, אישית, לטענתו, בלשון הרע, נגד שוורץ". גם כאן מדובר בנתונים כוזבים, שכן כאמור לא ניתן להסכם הפשרה תוקף של פסק דין וממילא תביעת לשון הרע הוגשה בחודש ינואר 2000 בעוד פסק הדין הקודם ניתן ביום 15.3.11, כך שברור כי תביעת לשון הרע לא הוגשה לאחר מתן פסק הדין; שלישית, בסעיף 45 לכתב התביעה צוין כי "על בסיס הסכם הפשרה, נמשכה בחזרה, בפועל, תביעת הנציגות כנגד רודיטי, רודיטי ביטל שלא כדין את הסכם הפשרה, והגיש תביעת דיבה אישית נגד שוורץ". שוב, נתונים אלה לא משקפים את שאירע בפועל. לא ניתן לומר כי על בסיס הסכם הפשרה "נמשכה" התביעה הקודמת, שכן הסכם הפשרה קדם להגשת התביעה הקודמת ועל בסיסו הוגשה בעצם התביעה הקודמת. בנוסף, סדר האירועים אינו כנטען בסעיף 45 לכתב התביעה; רביעית, במסגרת הדיון נטען על-ידי ב"כ התובעים כי "הנתבע אפילו לא הודיע לנציגות על ביטול הסכם הפשרה. מכאן שהיא לא ידעה על כך שהסירה את ההליך הקודם" (עמוד 10 ש' 5) (טענה דומה נטענה בסעיף 45 לכתב התביעה). כפי שפורט בהרחבה בסעיף 7 לעיל, הנתבע ציין מפורשות בכתב ההגנה בהליך הקודם כי הודיע על ביטול הסכם הפשרה מצידו, כך שטיעון התובעים לפיו הם לא ידעו כי זו הייתה עמדת הנתבעים בעת הצגת ההסכמה בדבר דחיית התביעה בהליך הקודם, משולל כל יסוד.

דחייה על הסף – מעשה בית דין מסוג השתק עילה

לאחר הסרת כל הטענות והטיעונים מכתב התביעה שאין ביניהם לבין הסעד הנתבע כל קשר ולאחר הסרת כל אותן טענות הסותרות חזיתית את המסמכים שצורפו לכתב התביעה והעמדתי על דיוקו את הסדר שבו השתלשלו העניינים, סבורני כי ניתן לומר מפורשות כי כתב התביעה הקודם וכתב התביעה הנוכחי הם בבחינת "אותה הגברת בשינוי אדרת". במילים אחרות, בשתי התביעות מושתתת עילת התביעה על חבותם הנטענת של הנתבעים לשאת בנזק הנטען מכוח הסכם הפשרה ועילת תביעה זו מוצתה בפסק הדין שניתן בהליך הקודם.

ראוי להפנות בהקשר זה לדברי כבוד השופט לוין בע"א 8/83 דן גורדון נגד כפר מונאש - מושב עובדים, פד"י לח(4) 797: