שוורץ ואח' נ' אמות השקעות בעמ ואח'

החלטה

בקליפת אגוז – מתי ייתן בימ"ש סעד ביניים בתביעה לפי חוק מפגעים סביבתיים?

(והתשובה – כשהוכח לו בבירור שאי מתן הצו מיידית גורם לנזקים קשים לציבור)

מתי ייתן בית המשפט סעד ביניים כאשר מתנהלת תביעה לפי חוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות) תשנ"ב - 1992? זוהי למעשה תמצית השאלה נשוא ההחלטה.

התשובה היא שבמקרים שבהם מוכחת לבית המשפט פגיעה קשה ובלתי הפיכה בבריאות הציבור, אין מנוס ממתן צו שכזה, וזהו בדיוק המקרה שלפנינו. במיוחד כאשר המדינה על כל גופיה תומכת ומבקשת כי הצו יינתן. נציין שהצו שלפנינו רחוק מלהשביע את דרישות המבקשים. אומנם גם בדרך כלל אין אדם יוצא מבית המשפט ורבע תאוותו בידו, אך במקרים של סעדי ביניים, ובמיוחד צווי עשה יש להיזהר אף יותר. לפיכך הצו הוא המינימלי בנסיבות העניין שיכול לענות על הדרישה לשמור על ביטחון הציבור.

וכדי להסביר כיצד הגענו להחלטה זו, נתאר בקצרה את הרקע לבקשה, את הנסיבות שבעטיין הוגשה בקשה זו, ואת הסיבות להחלטתנו.

הרקע לבקשה או איך הגענו עד הלום?

הרקע לבקשה הוא טענות קשות לזיהום אוויר בתחנה המרכזית בירושלים השוכנת בכניסה לעיר. כשהוצבה התחנה במיקום זה, בסוף שנות השישים של המאה הקודמת, הוקמה כתחנה פתוחה ובתים מעטים לצידה. גם התנועה בה לא הייתה רבה. מטבע הדברים עם השנים גדלה ירושלים ואף התנועה בתחנה פרחה. במקביל התפתחו השכונות הסמוכות לה ובניינים רבים נבנו. הדיירים הרבים השוכנים לצידה התלוננו מרות על הזיהום והרעש ובעיות אלו הצטרפו למבנים המיושנים ולא מתאימים של התחנה.

אשר לכן, הוחלט לבנות תחנה מרכזית חדשה במקומה המקורי, וכדי למנוע הפרעות לשכניה, הוחלט כי זו תהיה בבניין סגור שיהיה גם מתחם מסחרי. ברור היה למתכננים כי אוטובוסים הם מטבעם מזהמים ולכן תוכננה מערכת מיזוג אוויר מורכבת ומתוחכמת (לאותם ימים).

בסופו של דבר, בתחילת שנות האלפיים נבנתה התחנה במקומה הנוכחי. מלכתחילה הייתה התחנה בבעלות חברה בשם "נצבא" שהייתה שייכת למעשה לחברי אגד, אולם עם השנים נמכרה זו ונותק הקשר בינה לבין אגד. אשר לכן שייכים היום מבני התחנה לחברות אחרות. חמש חברות מטפלות בתחנה עצמה (אם כבעלים ואם כחברות ניהול והיחסים ביניהן אינם לגמרי ברורים) לאלו נקרא לשם פשטות בשם הכולל "חברת התחנה המרכזית" או "התחנה המרכזית" או "המשיבות". שחקנית נוספת היא חברת אגד שעיקר האוטובוסים הנכנסים ויוצאים מהתחנה הם אוטובוסים שבבעלותה או בשירותה (להלן: "אגד").

לפני כשנתיים הוגשה לפני תביעה, בעיקרה על ידי מספר פעילים חברתיים (להלן: "המבקשים" או "התובעים"). התביעה הוגשה על פי החוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות) תשנ"ב-1992 (להלן: "החוק" או "החוק למניעת מפגעים סביבתיים"). עיקר הטענה היה כי קיים זיהום אוויר משמעותי בתחנה המרכזית ובמיוחד בשלוש מקומות: במתחם העלייה של הנוסעים על האוטובוסים (לנוסעים היוצאים מהתחנה), במתחם הירידה של הנוסעים (לאלו המגיעים לתחנה מחוץ לעיר), ובתחום המשרדים שבחלק המשרדי.

התובעים התלוננו בעיקר על מתחם העלייה של הנוסעים (אם כי גם על מתחם הירידה). לגבי מתחם העלייה יש להסביר כי העולים לאוטובוס נמצאים במתחם עלייה סגור וממוזג (אולם הנסיעה) שבחזיתו דלתות יציאה אל שטח העלייה שבו רציפים שבהם חונים האוטובוסים ומעלים את הנוסעים (רציפי העלייה). הטענה העיקרית לזיהום הייתה דווקא ברציפי העלייה. בהמשך לכך גם נטען כי יש נוסעים יוצאים החוצה וממתינים ברציפי העלייה וממילא שאר הנוסעים צריכים לצאת בעקבותיהם. אחרת, יפסידו את מקומם בתור.

נוסיף גם שתביעה זו שלפני היא בנוסף לתובענה ייצוגית בתל-אביב שממתינה ועומדת לסיום התביעה שלפני (ורק אז תחל). ממילא רוחה של התביעה הממתינה 'נושבת' גם על התנהגות הצדדים שלפני. קרי, כל צד וצד מחשב בכל תגובה ומהלך לא רק כיצד תסתיים תביעה סביבתית זו, אלא כיצד ישפיעו דבריו ותגובותיו על התביעה הייצוגית שעוד לא נולדה. ומותר לציין שאין זה תורם במיוחד להליך שבפני.

לאלה יש להוסיף הליכים שהמשרד לאיכות הסביבה מנהל כנגד התחנה המרכזית בקשר לזיהום האוויר כאשר הוא פועל בתוקף סמכויותיו החוקית לפי חוק אוויר נקי, תשס"ח – 2008 ולפי סמכויות אחרות שיש לו. המדינה מסכימה עם התובעים לגבי זיהום האוויר, ופועלת בסמכויותיה היא. נציגת המדינה הודיעה לי כבר בדיון הראשון כי הסכמות שלפני אינם משפיעים על ההליכים אותם נוקטת המדינה. דהיינו, כל הסכמה בין הצדדים לא תחייב את המדינה.

משהחל הדיון לפני (לפני כשנתיים), הודיעו לי הצדדים כי הם נמצאים בהליכי גישור. מכיוון שעיקר התרעומת של התובעים הייתה לגבי מתחם העלייה של הנוסעים, וכדי למנוע המשך הנזקים, הוחלט על "הסדר דיוני" בין התובעים לחברות הנתבעות. במסגרת הסדר דיוני זה היו מספר עניינים ובעיקר סדרנים שימנעו מעבר נוסעים מאולם הנוסעים לרציף העליה. הליך זה היה אמור להיות מעין 'תרופה זמנית' כדי שבינתיים יוכלו הצדדים לשבת אל שולחן הדיונים ולהגיע לפתרון בהסכמה. שוב ושוב ביקשו הצדדים לדחות את ההליכים (בקשות שלצערי הסכמתי להן בזמנו).

גרסת התחנה המרכזית לאורך כל הדרך הייתה כי נדרשות ממנה דרישות בלתי אפשריות, ונסביר. לטענתה, כשקמה התחנה היו הדרישות החוקיות לגבי זיהום קפדניות פחות מהיום. חוק אוויר נקי כלל לא היה קיים ובוודאי לא הערכים שבו. לטענתה, אין אפשרות טכנית כיום להגיע לערכי החוק משום שאין בשום מקום על הגלובוס (לטענתה) תחנת אוטובוס מרכזית בתוך בניין סגור. ממילא אין מה שיכולה היא לעשות. עוד טענה היא כי מוכנה היא לציית לכל הוראה ולקנות/לבנות כל מכשיר, ככל שיורה לה המשרד להגנת הסביבה, אולם המשרד מסרב להסביר כיצד והאם ניתן לעשות זאת. בבחינת 'תבן לא נותנים' אך את התוצר דורשים.

באי כוח התחנה גם הסבירו כי הם מעוניינים וחפצים להגיע להסכמה הן עם התובעים והן עם המדינה אולם הם מבקשים להגיע לפתרון אחד. חששם הוא מכך שגם אם יסיימו עם התובעים בהליך שלפני, יצטרכו להמשיך בתובענה הייצוגית. וגם כשיסיימו שם, יצטרכו להתעמת עם המדינה. בקצרה, הם מבקשים מהמדינה ליתן להם הוראות ברורות שלהן יצייתו (לפחות לפי טענתן כלפי). בעניין זה נעיר רק כי נציגי המדינה (באמצעות מומחי המשרד להגנת הסביבה) דוחים טענה זו מכל וכל. לגישתם, יש הרבה פתרונות טכנולוגיים. הם אינם דורשים פעולה ספציפית משום שאינם יכולים טכנית לעקוב אחרי יישומם ופעולתם. אך בוודאי יש כאלו.

ריבוי זה של הליכים ותביעות, ורצונם של החברות הנתבעות לפתרון כולל, הוא אולי חלק מהסיבה שהמו"מ כשל. אולי היו גם סיבות אחרות, אך בסופו של דבר לא העלו הליכי הגישור פרי. בחודש מאי 2013 פגה סבלנותי והתיק נקבע להוכחות. אלו נקבעו לשלושה ימי ראשון מלאים ועוקבים החל מסוף ספטמבר 2013, כאשר הודעתי לצדדים כי אם יהיה צורך בעוד תאריכים יקבעו אלו במועדים עוקבים בשעות אחר הצהריים והערב, שכן הגיעה שעתו של התיק להסתיים.

ןאכן ביום 29.9.2013 נשמע יום ההוכחות הראשון שבו העידו רוב התובעים. לא נכנס לפרטי עדותם אולם חובה לציין פרט אחד שעלה בבירור מעדותם. כל התובעים ללא יוצא מהכלל העידו לפני כי ההסדר הדיוני שהצדדים הגיעו אליו לא נשמר כלל. קרי, אין כל השגחה ו/או סדרנים המונעים את המעבר מאולם הנסיעה לרציפי הנסיעה, נוסעים רבים שוהים ברציפי הנסיעה בהמתנה לאוטובוסים, חלק מעשנים ללא הפרעה, ועוד. הרלוונטיות של עדויות אלו תובן בהמשך.

וכאן עלינו לסור לרגע מסיפורנו המרכזי ולדון בבקשה הדחופה שהגיעה לפתע ומקורה.