שוורץ ואח' נ' אמות השקעות בעמ ואח'

החלטה

לפניי שתי בקשות לסילוק תביעה על הסף ונסביר קימעא.

מדובר בתביעה שהגישו התובעים (המשיבים בהחלטה זו) כנגד הנתבעים (המבקשות) בבקשה זו בהתאם לחוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), תשנ"ב- 1992 (להלן: "החוק למניעת מפגעים סביבתיים" או "החוק"). בקליפת אגוז טענו התובעים כי בתחנה המרכזית בירושלים ישנו זיהום אוויר חריף וקשה הפוגע בבריאות האזרחים במיבנה התחנה (ומדובר בעשרות אלפי עוברים ושבים ביום). הזיהום החל כבר מאז פתיחתה של התחנה המרכזית בירושלים בספטמבר 2001, ומאז רק החמיר. בפרט קשה הזיהום ברציף העלאת נוסעים בקומה השלישית, ברציף הורדת הנוסעים בקומה התחתונה, ובבנייני המשרדים שמעל לקומת התחנה (עקב חשיפתם לאוויר מזוהם הנפלט מהאיזור הסגור). לטענתם, מדובר בזיהום אוויר חמור ובלתי סביר, המסכן את חייהם של ציבור הנוסעים בתחבורה הציבורית, את עובדי התחנה המרכזית ועובדי המשרדים הממשלתיים והפרטיים הנמצאים במתחם התחנה המרכזית.

התביעה לגופה תתברר בעוד מספר שבועות אולם לפנינו בקשה לסלק את התובענה על הסף. שתי בקשות נפרדות הוגשו לסילוק זה וזאת על ידי שתי קבוצות. הקבוצה הראשונה בת חמש מבקשות (נתבעות 1-5) הכוללת את החברות בעלות התחנה המרכזית בירושלים הקשורות אליה בדרך זו או אחרת. הקבוצה השניה כוללת בתוכה את אגד בלבד (נתבעת 6). אולם שתי הקבוצות מעודדות זו את רעותה בבחינת איש לרעהו יאמר חזק, והכל למען המטרה המשותפת של דחיית התביעה על הסף. בנוסף לטיעונים בכתב שהוגשו, נתתי לצדדים לטעון בעל פה בעניין בדיון שהתקיים ביום 18.1.2012 יחד עם שמיעת עמדת הרשות, וכולם טענו בלהט ובקול רם (ולעיתים רם מדי).

נציין כבר בשלב זה למען העמד דברים על דיוקם כי החלטתי לדחות על הסף את הבקשה לסילוק על הסף והכל מטעמים שיוסברו.

שתי הבקשות מסתמכות על סעיף 5 לחוק למניעת מפגעים סביבתיים שעניינו "הודעות טרם הגשת תובענה" הקובע כדלקמן:

תובענה"לא יגיש אדם תובענה לפי סעיף 2, אלא לאחר שעברו 60 ימים מהיום שהוא הודיע לרשות ולגורם המפגע על כוונתו להגיש תובענה, והתקיימו שניים אלה:

תובענה

(1)גורם המפגע לא נקט צעדים ממשיים להפסקת המפגע הסביבתי או למניעת הישנותו או לתיקון המעוות, לפי הענין;

(2)הרשות לא נקטה צעדים ממשיים על-פי סמכויותיה להפסקת המפגע הסביבתי או למניעת הישנותו או לתיקון המעוות, לפי הענין".

למרות שמדובר בשתי בקשות, הרי ניתן לסכם את טענותיהן בארבע טענות ונעבור עליהן כסדרן ולכל טענה וטענה נשיב את התשובה היאה לה.

טענה ראשונה-אצו רצו התובעים (ושכחו את נתבעת 3 בבית): התובענה הוגשה לפני שעברו 60 ימים מהפנייה המוקדמת לנתבעת 3. התובענה הוגשה ביום 13.11.2011 ונתבעת 3 קיבלה הודעה רק ביום 24.10.2011. טענתם של המבקשות בבסיסה היא טענת "ייקוב התאריך את ההר". אלא שלטענתם אין מדובר בטענה פורמלית גרידא. מדובר בתביעה משמעותית, רצינית, ומן הראוי לתת למי שנתבע בדרך זו את מלוא הזמן להתגונן. יש להקפיד על לוחות הזמנים כקוצו של יוד שכן אחרת ייצא לא רק הנתבע נפגע אלא אינטרס הציבור כולו.

הטענה יפה ומושכת את הלב אלא שאיננה רלוונטית לענייננו. נתבעות 1-5 הן חברות שלכולן יד ורגל במתחם התחנה המרכזית. הן מקושרות זו לזו בקשרי בעלות שונים וניתן לראות בהן 'משפחה אחת' בבחינת 'אשתו כגופו' וחברת הבת דינה כדין חברת האם. אוסיף גם כי קשרי 'המשפחה' אינם לגמרי ידועים וממילא לא ניתן היה לדרוש זאת מהתובעים. מעבר לכך, אין חולק כי בתאריך 6.9.2011 הודיעו התובעים לנתבעות 1-2-4-5 על זיהום האוויר ועל כוונתם לתבוע את הנתבעות (נספח מג' לתביעה). בין הממוענים היה גם מר פריאל אטיאס שהוא מנכ"ל נתבעת 2 וגם בעל תפקיד בנתבעת 3 שכן אליו מוען המכתב מיום 24.10.2012 (גם הוא בנספח מג'). ממילא ברור כי הודע לה ועל כן יש לדחותה.

מעבר לכך, שאלה היא האם העובדה שעד עתה עברו בוודאי 60 יום מרפאת את הפגם. המבקשות טענו כי אין בכך ריפוי. לשיטתם, תובענת התובעים צריכה להידחות ואם ירצו, כעת יכולים הם להגישה מיידית כי בוודאי עברו שישים יום. קשה לי לקבל זאת, אפילו לא היו 60 יום. אולם בנסיבות הקיימות אין צורך להידרש לכך היות והודעה הייתה.

שאלה נוספת היא האם יש צורך בהמתנה של שישים יום כאשר הנתבעים מודיעים אחרי פרק זמן פחות מכך כי אין הם מפגעים ומזהמים (כמו במקרה שלפנינו). ונסביר, הרציונאל העומד מאוחרי החוק הוא ברור, מטרתו ליתן חלון הזדמנויות לרשות או לגורם המפגע למנוע/ להפסיק את המשך הפגיעה. אך מה הדין אם זה טוען כבר בראשית, כי אין פגיעה כלל? גם שאלה זו נכבדה היא אך כאמור אין טעם לדון בכך לפנינו.

טענה שניה-אצו רצו התובעים (ולא הודיעו לרשות):

טענה זו קשה לי לקבל מכמה סיבות. אין חולק כי התובעים פנו לרשויות פרק זמן ארוך קודם לתביעה (ומכתבים ישנם מיום 13.7.2011 נספח יג'). מהתכתבויות אלו עולה בבירור כי הרשות ידעה על הכוונה. אלו בנוסף למכתב מפורש מיום 19.9.2011 (נספח מ"ד).

כך שאפילו אם נניח שהמכתבים לא היו נשלחים ביולי 2011, הרי לדעתי המכתב מיום 19.9.2011 מספק, ואת חלון ששת הימים ניתן לסגור בנקל, אך כאמור אין צורך בכך.

מעבר לכל אלו. הרשות מסכימה ותומכת בתביעה. לפרשנותי, חלון הזמן של שישים יום נועד לטובת המפגע ולטובת הרשות. זאת כדי שאלו יוכלו להביע את דעתם ולהתנגד אם יהיה צורך בכך. אולם במקרה הנוכחי אין צורך בכך משום שקבעתי עובדתית שהרשות ידעה על ההליכים הרבה קודם לכן.

טענה שלישית (לנתבעת 6) – לאוו בעל דברים דידך אני: כאן טוענת למעשה הנתבעת 6 (אגד) כי היא מסכימה עם התובעים, אך לצערה לא היא בעלת הבית (התחנה). היא מתאמצת, משתדלת, מנסה, מתריעה, מסייעת, וכן הלאה לשם שיפור איכות האוויר, ואפילו מסכימה לעשות יותר ממחויובותיה, אך לצערה לא יכולה לעשות כן, משום שהנתבעות 1-5 הן בעלות הבית. ובלשונה, "אגד תטען כי מלוא האחריות למניעת זיהום האוויר בתחנה חלה על בעלות מבנה התחנה" (סעיף 7 לבקשה לסילוק על הסף). על טענה זו חוזר ב"כ של אגד פעמים רבות ובלשונות רבות לאורך דבריו. לא רק זאת אלא שהוא אומר במפורש כי "ברם, מזה מספר שנים, בעלות הנכס אינן מקיימות את הפעולות אשר באחריותן לקיים לצורך מניעת זיהום האוויר". מאלה עולה בבירור כי נתבעת 6 מסכימה עם התובעים כי הנתבעות 1-5 אינן עושות את אשר מחויבות הן לעשות, אך לצערה של נתבעת 6 איננה יכולה היא לחייבם.