שוויקי ואח' נ' שר הפנים ואח'

פסק דין

העותרת, תושבת קבע, נישאה לעותר, תושב האזור, בשנת 1991. העתירה מופנית כנגד החלטת יו"ר ועדת ההשגה לזרים, אשר דחתה את בקשת העותר להעניק לו אשרת שהייה מסוג א/5 תחת היתרי מת"ק הניתנים לו ומוארכים מפקידה לפקידה.

עיקרי העובדות הצריכות לעניין

1. ביום 21.6.94 הגישו העותרים בקשה לאיחוד משפחות. ביום 7.8.96 התבקשו העותרים להמציא מסמכים להוכחת מרכז חיים בישראל. המסמכים הנדרשים התקבלו ביום 8.1.97. ביום 30.7.97 דחה המשיב את הבקשה, בנימוק שלא הוכח מרכז חיים בישראל. העותרים עררו על החלטה זו ביום 25.9.97. בעקבות הערר, שלח המשיב שאילתא למוסד לביטוח לאומי. ביום 26.10.97 נתקבלו אצל המשיב ממצאי חקירות המוסד לביטוח לאומי. החקירות, מן התאריכים 19.11.95 ומ- 26.11.96, העלו, כי עם נישואיה לעותר עברה העותרת להתגורר בביתו בכפר עיזריה, המצוי באזור, אולם החל מיוני 96 היא מתגוררת בסילואן, בתחומי מדינת ישראל. ביום 2.11.97 הודיע המשיב לעותרים כי עררם נדחה. העותרים שבו ופנו ביום 13.11.97 בערר נוסף. במקביל, ביום 24.11.97 פנו בבקשה לרישום ילדיהם במרשם האוכלוסין הישראלי. הבקשה אושרה ביום 31.12.97. לנוכח רישום הילדים, החליט המשיב לשוב ולהידרש לבקשה לאיחוד משפחות. בספטמבר ובנובמבר 1998 הועברו עמדות המשטרה והשב"כ, לפיהן "אין הערות", אולם ההודעה על אישור הבקשה נמסרה לעותרים רק ביום 7.7.99. למחרת היום ניתנה בידי העותר הפנייה להיתר מת"ק למשך 12 חודשים, היינו עד ליום 8.7.00. העותר פנה בבקשת ארכה ביום 2.5.00. ביום 11.7.00 אושרה הבקשה, והעותר הופנה לקבלת היתר מת"ק ל- 15 חודשים, היינו עד ליום 8.10.01.

2. ביום 14.10.01 פנו העותרים בבקשה נוספת להארכת היתר המת"ק. ביום 28.2.01 נתבקשו העותרים להמציא מסמכים להוכחת מרכז חיים. ביני לביני, ביום 6.1.02 הודיע השב"כ כי עמדתו היא שיש לעכב את הטיפול בבקשה ב- 6 חודשים, וביקש לזמן את העותר לתחקור ליום 16.1.02. עם זאת, ביום 19.9.02 הודיע כי אין לו הערות. המשטרה הודיעה כבר ביום 20.3.01 כי אין לה הערות ביחס לבקשה. ביום 13.11.02, היינו כעבור 9 חודשים מעת דרישתם, התקבלו אצל המשיב המסמכים שנתבקשו העותרים להציג. ביום 8.9.03 שב המשיב ופנה לגורמי הביטחון, וביום 9.9.03 נערך בלשכת המשיב בירור עם העותרת. סופו של דבר, ביום 12.1.04 הודיע המשיב לעותרים על אישור הבקשה, והעותר הופנה לקבלת היתר מת"ק. מעמדו של העותר לא שודרג, שכן ביום 12.5.02 התקבלה החלטת ממשלה 1813, שנתקבעה מאוחר יותר בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003, ולפיה לא ניתן לשדרג את מעמדו של מי שנמצא בישראל מעבר למעמד שהיה בידו ערב אותה החלטה.

3. במהלך השנים שחלפו מקבל העותר, כאמור, היתרי מת"ק המתחדשים מעת לעת. ביום 17.5.10 פנה העותר למשיב בדרישה לקבלת רישיון לישיבת קבע בישראל. הבקשה נדחתה, וכן נדחה ערר שהגישו העותרים על החלטה זו. משכך פנו הם בהשגה, אולם גם זו נדחתה, ומכאן העתירה.

החלטת ועדת ההשגה

4. יו"ר ועדת ההשגה דחתה את טענת המשיב לפיה העותר לא מימש את היתר המת"ק השני שניתן לו, ועל כן הגיעה למסקנה כי במועד הקובע, היינו ביום 12.5.02, היו ברשותו היתרי מת"ק למשך 27 חודשים, ולפיכך משהגיש את בקשתו ביום 14.10.01, היה על המשיב לטפל בה כבקשה לשדרוג. עם זאת, על אף שטיפול המשיב בבקשה זו נתמשך זמן ניכר, והחלטה התקבלה רק ביום 12.1.04, לא מצאה יו"ר הוועדה כי נכון יהיה להחיל על נסיבות העניין את החריג להוראת השעה האמורה, שנקבע בעע"מ 8849/03 דופש נ' מנהל מינהל האוכלוסין במזרח ירושלים (פורסם במאגרים), שכן באה למסקנה, כי פעולת המשיב אינה נגועה בעיכוב בלתי מוצדק בטיפול בבקשה. זאת משום שהעותרים הציגו את המסמכים אותם נדרשו להעביר לעיון המשיב רק ביום 13.11.02, כ- 9 חודשים ממועד הדרישה, ולא ניתן על ידם הסבר מספק להשתהות זו.

עוד התייחסה יו"ר ועדת ההשגה בהחלטתה לטענת המשיב, לפיה התנהלו העותרים בחוסר תום לב משהגישו את הבקשה לאיחוד משפחות 5 שנים בטרם עברו להתגורר בישראל. בהחלטתה קובעת היא, כי מחקירות מאוחרות של המוסד לביטוח לאומי עולה, שהעותרים החלו להתגורר בישראל רק באפריל 99, ולא ביוני 96, כממצאי החקירות הראשונות. משכך, בקשתם של העותרים לא ראויה הייתה להתאשר במועד בו אושרה, ואי שדרוג מעמדו של העותר מחויב על פי הדין, ואינו נובע מעיכוב בלתי מוצדק של המשיב.

תמצית טענות הצדדים

5. לטענת העותרים, חל עיכוב בלתי מוצדק, בן חמש שנים, עד לקבלת הבקשה לאיחוד משפחות, ומשכך, יש להחיל על עניינם את שנקבע בבג"צ 5315/02 חתו נ' שר הפנים (פורסם במאגרים), היינו, שבמקרים חריגים נכון יהיה להביא בחשבון לא רק את התנהלותו של המשיב מיום קבלת הבקשה לאיחוד משפחות, אלא גם את ההתנהלות עובר לאישורה של הבקשה. על פי הנטען, חקירות המוסד לביטוח לאומי מן השנים 1995 ו- 1996 העלו כי העותרת מתגוררת בתחומי מדינת ישראל החל מיוני 1996, ולפיכך לא היה כל בסיס להחלטות הסירוב שהתקבלו במהלך השנים. גם כשבסופו של דבר החליט המשיב לשוב ולהידרש לבקשה, בפברואר 1998, ניתן האישור רק ביולי 1999. בהקשר זה נטען, כי ממצאי חקירותיו המאוחרות של המוסד לביטוח לאומי, מן השנים 2000 ו-2001, עליהן התבסס המשיב בהחלטתו נשוא העתירה, לא הובאו מעולם לידיעת העותרים, ולא ניתנה להם האפשרות לסתור אותן. המדובר במסמכים לאקוניים, וכך גם אין יסוד לטענה כי העותרת לא הצליחה להתמודד עם המפורט בהם במהלך הבירור שנערך לה במשרדי המשיב. לראיה צורפו לעתירה הסכמי שכירות המעידים על מרכז חיים בישראל החל משנת 1995.

אשר לעיכוב בהמצאת המסמכים שנדרשו מהם בפברואר 2002, מזכירים העותרים כי דרישה זו הופנתה אליהם בחלוף 4 חודשים מן המועד בו הגישו את בקשת ההארכה (אותה בקשה שעל המשיב היה לדון בה כבקשה לשדרוג המעמד, כהחלטת יו"ר ועדת ההשגה). המידע שנתבקש מהם אינו מן הסוג המונע דיון לגופה של הבקשה, ומכל מקום, משהצליחו לאסוף את המסמכים הנדרשים, ניסו להמציאם בלשכת המשיב בירושלים המזרחית, אולם הנסיבות ששררו בה באותה עת לא אפשרו להם לעשות זאת. בנוסף, בין החודשים מרץ עד אמצע מאי 2002, הוקפא הטיפול בבקשות לאיחוד משפחות. תחילה היה זה בשל שביתה שפרצה ולאחר מכן בשל החלטה להקפיא את הטיפול בבקשות אלה. נסיבות אלה פורטו בבג"צ 2783/03 ג'ברא נ' שר הפנים (פ"ד נח(2), 437).

ב"כ העותרים טוען, כי משהשתהה המשיב תקופה של 4 חודשים עד שהפנה את דרישת המסמכים אליהם, ובשים לב לנסיבות ששררו בלשכתו החל מחודש מרץ 2002, אין הוא יכול לפקוד על העותרים את השיהוי שבהמצאת המסמכים בדואר - דרך פעולה שהעותרים נאלצו לנקוט לנוכח המצב בלשכה. בהקשר זה מוסיף הוא, כי הגם שהמסמכים נשלחו בחודש ספטמבר 2002, התקבלו הם בלשכת המשיב רק כעבור כחודשיים, ללמדך כי אין לעותרים יד ורגל בשיהוי.

6. ב"כ המשיב טוען כי העותרים לא זכאים היו לאישור הבקשה לאיחוד משפחות מלכתחילה, וכי אישור הבקשה נעשה על יסוד נתונים כוזבים שסיפקו העותרים בנוגע למרכז חייהם. עוד טוען הוא, וזאת על אף קביעתה של יו"ר ועדת ההשגה, כי העותר לא אחז בהיתרי מת"ק במשך 27 חודשים עובר למועד הקובע. ב"כ המשיב מצדד בהחלטת יו"ר ועדת ההשגה לפיה לא חל החריג של הלכת דופש הנ"ל, שכן העותרים השתהו במשלוח המסמכים שנדרשו בפניית המשיב מפברואר 2002. לטענת ב"כ המשיב, כל שטענו העותרים בהקשר זה הוא בבחינת טענה בעלמא, המנסה להיאחז בפסיקה שהתייחסה למקרה קונקרטי בו הוגש, בזמן אמת, מכתב הסבר לפשר העיכוב (עת"מ 735/06 רנדא שהאבי נ' משרד הפנים, פורסם במאגרים). זאת ועוד, להבדיל מהגשת הבקשה לאיחוד משפחות, המחייבת את התייצבותם של המבקשים במשרדי המשיב, הרי שאת המסמכים הנדרשים איש לא מנע מן העותרים לשלוח בדואר סמוך לאחר שקיבלו לידיהם את הדרישה להצגתם. כך או כך, לטענת ב"כ המשיב, אין ללמוד מפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין ג'ברא הנ"ל כי התנאים הקשים ששררו במשרדי המשיב בירושלים המזרחית בתקופה הרלבנטית מבססים עילה לפי הלכת דופש.

דיון

7. אסיר תחילה מעל הפרק את טענת ב"כ המשיב לפיה עובר להחלטת הממשלה לא היו ברשות העותר היתרי מת"ק למשך 27 חודשים, כנדרש על פי הנוהל. טענה זו נדחתה, כמתואר, על ידי יו"ר ועדת ההשגה, ולא נמצאה לי עילה להתערב במסקנתה. מסקנה זו הושתתה על כך שהמשיב טען בפניה, כי היתר המת"ק השני לא מומש כלל על ידי העותר, בעוד שהעותר הציג בפניה מכתב אישור של קצין פניות הציבור במינהל האזרחי, ולפיו החזיק העותר בהיתר בתקופה שבין 23.8.00 ל- 10.10.00. העותר הוסיף והסביר כי ההיתר בוטל עקב טעות אולם חודש לאחר מכן, והסבר זה התקבל על דעתה של יו"ר הוועדה. עתה טוען המשיב כי ההיתר מומש לחודשיים בלבד, בניגוד לעמדתו בפני ועדת ההשגה לפיה ההיתר לא מומש כלל. התנהלות כזו לא תיתכן, ומשהתקבל הסברו של העותר על ידי יו"ר הוועדה, דין טענתו של המשיב להידחות.

8. כאמור, ב"כ העותרים השקיע משאבים רבים על מנת לשכנע כי חל עיכוב בלתי מוצדק בטיפולו של המשיב בבקשתם לאיחוד משפחות, וכי על כן חל על עניינם החריג שנקבע בעניין חתו הנ"ל, ואשר מכוחו יש לבחון את התנהלות המשיב עד לאישור הבקשה ולא רק לאחריה.

על פניו, אני סבורה כי הצדק עם העותרים בכל הנוגע לטענה לפיה המשיב לא היה רשאי לבוא למסקנה לפיה החלה העותרת להתגורר בתחומי העיר ירושלים רק באפריל 1999, כפי שהעלו ממצאי חקירה מאוחרת שנערכה על ידי המוסד לביטוח לאומי, וזאת בניגוד לממצאי חקירה מוקדמת, אשר העלתה כי העותרת החלה להתגורר בתחומי ירושלים (בסילואן) החל מיוני 1996. לכל הפחות, היה על המשיב לעשות לבירור הסתירה בין שני הדו"חות. בהקשר זה אזכיר כי העותרת זומנה לבירור במשרדי המשיב בשנת 2003. ניתן היה לצפות, כי המשיב ינצל הזדמנות זו על מנת לברר את הסתירה האמורה, אלא שעיון בפרוטוקול הבירור (נספח כ"א לכתב התשובה) מעלה, כי לא הוצגה לעותרת כל שאלה בעניין זה. עם זאת, אין בכך כדי לסייע לעותרים, שכן גם אם נתבסס על אותה חקירה מוקדמת, יוצא כי הבקשה לאיחוד משפחות הוגשה שנתיים לפני שהעותרת החלה להתגורר בתחומי ירושלים, ומשכך, אין לומר כי דחייתה במהלך שנת 1997 הייתה שלא כדין. המשיב החל לטפל בבקשה רק לאחר שילדי העותרים נרשמו במרשם האוכלוסין בישראל, בסוף שנת 1997. אישור הבקשה ביולי 1999, אין בו כדי לבסס עילה לפי החריג שנקבע בעניין חתו הנ"ל.

9. נראה, אפוא, כי עיקר הדיון צריך להיות מופנה לשאלה האם חל על עניינם של העותרים החריג שנקבע בהלכת דופש, הנ"ל, היינו, האם חל בטיפולו של המשיב בהליך המדורג, לאחר שאושרה הבקשה לאיחוד משפחות, עיכוב בלתי מוצדק. בעניין זה אני סבורה כי הצדק עם העותרים וכי דין העתירה להתקבל. אסביר.

משדחיתי את טענת המשיב לפיה לא מימש העותר את היתר המת"ק השני שניתן לו, המסקנה היא שביום 8.10.01, 7 חודשים לפני המועד הקובע, השלים העותר שהייה בת 27 חודשים בהיתרי מת"ק בתחומי מדינת ישראל. זו הייתה גם קביעתה של יו"ר ועדת ההשגה.