שהרבני ואח' נ' ליבקוביץ ואח'

פסק-דין

הנתבע 1 נפגע בתאונת דרכים בהיותו חייל בצה"ל. בתחילה הגיש הנתבע 1 את תביעתו כנגד קצין התגמולים, אך בשלב מאוחר יותר הגיש תביעה כנגד חברת הביטוח שביטחה בביטוח חובה את השימוש ברכב. לאחר זמן נדחתה בהסכמה התביעה כנגד חברת הביטוח. הסכסוך בין הצדדים הוא אודות שכר טרחתה של התובעת, שטיפלה בכל ענייניו המשפטיים של הנתבע 1 מאז תאונת הדרכים ועד ליום בו דרשה מהנתבעים שכר טרחה בגין הטיפול בתביעה כנגד חברת הביטוח.

כללי:

בעלי הדין:

1.התובעת הינה עורכת במקצועה.

2.הנתבע, יליד שנת 1976, הוא בנו של הנתבע 1, ובעת התאונה המפורטת להלן, היה חייל בשירות חובה בצה"ל.

3.הנתבע 2 הוא אביו של הנתבע 1.

התאונה והטיפול מול קצין התגמולים:

4.בשנת 1996, עת היה הנתבע 1 חייל בשירות חובה בצה"ל, נסע ברכב פרטי (להלן-"הרכב") כטרמפיסט מביתו למקום שירותו בצה"ל. בדרך ארעה תאונת דרכים קטלנית, בה נהרג נהג הרכב, והנתבע 1 נפגע קשות בכל חלקי גופו. הנתבע 1 הובהל לבית החולים רמב"ם בחיפה, שם אושפז לתקופה של 15 יום, ולאחר מכן הועבר לבית החלמה צבאי להמשך טיפול ולשיקום.

5.הנתבעים פנו אל התובעת בבקשה שתטפל להם בתביעה כנגד קצין התגמולים להכרה בפגיעה כפגיעה בשירות בצה"ל, ובקביעת אחוזי הנכות שנותרו לנתבע 1 כתוצאה מהתאונה. התובעת החתימה את שני הנתבעים על הסכם שכ"ט, לפיו הסכימו הצדדים שהתובעת תלווה את הנתבע 1 בייעוץ משפטי, ותופיע אתו בוועדה הרפואית העליונה ובערעור עליה, אם יהיה צורך בכך. בתמורה לשירות משפטי זה התחייבו שני הנתבעים לשלם לתובעת את הסך 5,000 דולר ארה"ב (להלן-"דולר") בתוספת מע"מ. אין מחלוקת בין הצדדים שהתובעת נתנה לנתבעים שירות זה וכי הנתבעים שילמו לתובעת את שכר הטרחה הנקוב בהסכם זה.

6.כתוצאה מטיפולה של התובעת בתביעת הנתבע 1 לקצין התגמולים, הודיע קצין התגמולים לנתבע 1 ביום 2.8.1998 שהוועדה הרפואית של משרד הבטחון קבעה שכתוצאה מהתאונה נותרו לו 59% נכות, וכי קביעה זו תישאר בתוקפה ממועד שחרורו משירות חובה ועד לבדיקה חוזרת שנקבעה לחודש מרץ 1999. עם הודעה זו בא לידי סיום הטיפול של התובעת בנתבעים בהתאם להסכם שכה"ט הנ"ל.

7.בשנת 1999 היה על הנתבע 1 לעבור בדיקות של וועדות רפואיות של קצין התגמולים, והנתבעים פנו שוב אל התובעת, על מנת שתמשיך לטפל בעניינו של הנתבע 1. התובעת המשיכה לטפל בעניינו של הנתבע 1, וכתוצאה מטיפול זה החליטה וועדה רפואית של קצין התגמולים ביום 26.6.01 שדרגת נכותו של הנתבע כתוצאה מהתאונה היא 70%, כאשר נכות זו היא נכות זמנית עד לחודש אוקטובר 2001. ביום 14.2.02 קבעה הוועדה הרפואית שהנכות בשיעור 70% הינה נכות קבועה.

8.בעקבות החלטות קצין התגמולים, קיבל הנתבע 1 תגמולים ממשרד הבטחון, כאשר בנוסף לתגמול הרגיל קיבל גם תגמול של מחוסר פרנסה בסך כ- 2,000 ₪ לחודש.

9.מאחר והתאונה הייתה גם תאונת דרכים שלא ברכב צבאי, אך הייתה בדרכו של הנתבע 1 מביתו לבסיסו בצה"ל, יכול היה הנתבע 1 להגיש תביעה הן על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן-"חוק הנכים") והן על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן-"חוק הפיצויים"). במקרה מעין זה קובע סעיף 36 לחוק הנכים שהנפגע יכול להגיש תביעה הן על פי חוק הנכים והן על פי חוק הפיצויים, ובלבד שלא יגבה כספים אלא על פי חוק אחד. סעיף 36 הנ"ל קובע הוראות בעניין החזרי כספים ששולמו אם החליט הנפגע לעבור ממסלול פיצוי אחד למסלול פיצוי שני.

10.בשנת 2001 ביקש הנתבע 1 מהתובעת להגיש בשמו תביעה כנגד חברת הביטוח שביטחה את השימוש ברכב בביטוח חובה, מכיוון שלפי חישובו, הוא עתיד לקבל סכומים נכבדים מאת חברת הביטוח, העולים על כל התגמולים שיקבל כל ימי חייו מקצין התגמולים, ואת כספים אלו הוא יוכל להשקיע או בבנק או בקניית דירות והשכרתן, ויחיה מרווחי השקעותיו. הנתבע 2 התנגד לרצונו זה של הנתבע 1. מאחר והנתבע 1 עמד על רצונו שהגיש את התביעה כנגד חברת הביטוח, הסכים הנתבע 2 להגשת התביעה, ובלבד שהוא יהיה אחד התובעים בתביעת הנזיקין לפי חוק הפיצויים. לאחר מכן החלה התובעת לנהל מו"מ עם חברת הביטוח. חברת הביטוח עיכבה את מתן תשובתה לדרישת הנתבעים, ועקב החשש לחלוף תקופת ההתיישנות, הגישה התובעת את תביעת הפיצויים בשם הנתבעים לבית המשפט המחוזי בת"א ביום 19.11.02.

11.התובעת ניהלה את התביעה כנגד חברת הביטוח, וכשהמליצו בפניה שהנתבע 1 ימשיך במסלול קבלת התגמולים מקצין התגמולים, אמרה שאכן הנתבע 2 התנגד להגשת התביעה, אך כאשר הנתבע 1 עמד על דעתו להגשת התביעה כנגד חברת הביטוח, הסכים הנתבע 2, למרות התנגדותו, להגשת התביעה. רצונו זה של הנתבע 1 להמשיך בהליך כנגד חברת הביטוח היה כל עוד קיבל תגמול של מחוסר פרנסה. בחודש אוקטובר 2004 החל הנתבע 1 לקבל תגמול נצרך במקום תגמול מחוסר פרנסה, דבר שמשמעותו הייתה תוספת של כ-4,720 ₪ לכל חודש לתגמולים שקיבל עד לחודש ספטמבר 2004. תוספת תגמול זו שינתה למעשה את הכדאיות של ניהול התביעה כנגד חברת הביטוח. כשהתברר לנתבעים שעם תוספת זו אין כדאיות להמשיך בהליכים כנגד חברת הביטוח, ביקשו מהתובעת להפסיק את ההליכים כנגד חברת הביטוח. התובעת אכן עשתה כן, והגיעה להסכמה עם ב"כ חברת הביטוח שהתביעה תידחה ללא צו להוצאות, ויינתן פטור מתשלום יתרת האגרה, שהיה על הנתבעים לשלם כתוצאה מדחיית התביעה. ביהמ"ש המחוזי נתן להסכמה זו תוקף של פסק דין, ופטר את הנתבעים מתשלום יתרת האגרה.

טענות הצדדים:

12.לאחר דחיית התביעה בביהמ"ש המחוזי דרשה התובעת מהנתבעים במכתב מיום 6.12.05 לשלם לה שכ"ט בסך 4,000 דולר בתוספת מע"מ עבור עבודתה בתביעה כנגד חברת הביטוח, הוצאות משרדיות בסך 500 ₪ והחזר אגרה ששולמה בסך 524 ₪. הנתבעים סירבו לשלם לתובעת את שכה"ט שדרשה, ופנו בתלונה כנגד התובעת ללשכת עורכי הדין. תלונה זו נדחתה.

13.משלא שילמו הנתבעים לתובעת את שכה"ט שדרשה, הגישה התובעת את תביעתה כנגד הנתבעים ביום 1.10.09 לבית המשפט לתביעות קטנות. מאחר וסברתי שהתביעה אינה ראויה להתברר כתביעה קטנה, הוריתי על העברת התביעה לבית משפט השלום. משהועברה התביעה לבית משפט השלום, הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן, בו תבעה מאת הנתבעים את הסך 117,620 ₪, שכלל שכר ראוי על עבודתה בתביעת הפיצויים ואת הוצאותיה, כאשר השכר הראוי מחושב על פי הנחיות ועדת שכ"ט בלשכת עורכי הדין מחודש אפריל 2006. בכתב התביעה טענה התובע שחברת הביטוח הייתה מוכנה לשלם לנתבעים מליון ₪ מעבר לתשלומי משרד הבטחון, אך לא הובאה לכך כל ראיה.

14.הנתבעים טענו בכתב הגנתם שהתובעת הגישה את תביעת הפיצויים על דעת עצמה ללא הסכמתם וללא ידיעתם, וראיה לכך שהם לא חתמו לה על יפוי כוח להגשת תביעת הפיצויים. כן טענו הנתבעים שהנתבע 1 אינו יכול לשקול את מעשיו, והתובעת אילצה את הנתבע 2 לשתף פעולה בתביעת הפיצויים. מלכתחילה לא הייתה כל כדאיות בהגשת תביעת הפיצויים, והתובעת לא הביאה לידיעתם את חוסר הכדאיות בהגשת תביעת הפיצויים.