שהם,קלינמן,נדלר נ' מנשה

פסק דין

בפני תביעה כספית לתשלום שכר טרחת התובעת – שותפות עורכי דין, בסך 336,205 ₪ אשר הוגשה נגד הנתבע, אותו ייצגה התובעת החל משנת 2001 בתביעות נגד האפוטרופוס לנכסי גרמנים (להלן: "האפוטרופוס"), ביחס לנכס מקרקעין ברחוב אוארבך 5 ביפו (להלן: "הנכס").

תמצית טענות התובעת

הנתבע מחזיק מאז שנות ה- 60 בנכס ומנהל בו עסק. בשנת 1995, במסגרת הליכי הסדר מקרקעין, הוגשו תביעות בעלות סותרות ביחס לנכס על ידי הנתבע נגד האפוטרופוס, אשר התבררו בבית המשפט המחוזי בת.א. 1319/95, (להלן: "התיק").

טענת הנתבע בתיק הייתה, כי רכש את הזכויות בנכס כדין בתמורה מלאה ובכל מקרה, החזקתו בנכס למעלה מ- 20 שנה (נכון למועד תחילת ההליכים) יש בה כדי למנוע כל תביעה סותרת לקבלתו.

האפוטרופוס טען שם, כי הבעלים האחרון הרשום של הנכס הייתה חברה גרמנית ולכן הזכויות מוקנות לאפוטרופוס מכוח חוק נכסי גרמנים.

במשך 6 שנים התנהל התיק על ידי עורך דין אחר וכאשר היה עדיין בשלבים מקדמיים, הועבר הייצוג לידי התובעת.

בין הצדדים נחתם ביום 22.1.01 הסכם שכר טרחה, לפיו, שכר טרחתה של התובעת יהיה בשיעור 12% מכל סכום שיתקבל בפשרה ו/או בכל דרך שהיא, בקשר לנכס בו מחזיק הנתבע ובמקרה והנתבע יוכר כבעלים של הזכויות ישלם לתובעת 12% מערך הזכויות.

עוד נקבע בהסכם שכר הטרחה, כי הנתבע ישלם לתובעת 45,000 ₪ בצירוף מע"מ וככל שיזכה ויוכר כבעלים בתיק, סכום זה יחשב על חשבון שכר הטרחה. סכום זה שולם במלואו על ידי הנתבע.

בהתאם לעדותו של עו"ד קליינמן, הסכם שכר הטרחה בבית המשפט המחוזי קבע, כי התובעת תקבל 12% מהזכויות שיוכרו לנתבע, שכן, קודם כלל לא היו לו זכויות. הנתבע אמנם טען שהיו לו זכויות אך אלה לא הוכרו לו. (ע' 6 שורות 5-6 לפרוטוקול). לגרסתו, למרות שהנתבע החזיק בנכס היה צורך להכיר בזכות זו על ידי הרשויות.

עו"ד קליינמן הסביר, כי לא היה מדובר מלכתחילה בקבלת פיצוי במסגרת תביעת פינוי, כיוון שהשקעות הנתבע בנכס היו זעומות. עם זאת, האפשרות היחידה לקבל פיצוי כספי הייתה בגין הזכויות בקרקע, להן טענה התובעת בשם הנתבע, כיוון שלמדינה היה שווה לשלם הרבה כסף, כדי שלא תאבד את הבעלות. 12% מהפיצוי היה על ויתור על הבעלות. (ע' 7 שורה 11 לפרוטוקול).

התובעת ייצגה את הנתבע כ-4 שנים עד למתן פסק הדין בחודש אוקטובר 2005, לאחר שהתובעת השקיעה עבודה רבה וחריגה לאור אופיו ומהותו של התיק. פסק הדין קבע, כי לנתבע אין זכויות בנכס והוא נרשם על שם האפוטרופוס.

הנתבע ביקש מהתובעת לייצגו בערעור, על בסיס אותם תנאים שסוכמו בהסכם שכר הטרחה וכן סוכם, כי הנתבע ישלם לתובעת על חשבון, סכומים שיחושבו לפי שעות שתשקיע בפועל. בפועל, נוסף על ניהול התיק בבית המשפט המחוזי, שילם הנתבע לתובעת עוד 42,612 ₪ בצירוף מע"מ והתובעת הגישה ערעור על פסק הדין.

בישיבה הראשונה של בית המשפט שדן בערעור, הומלץ לצדדים להתפשר, תוך הבעת דעה כי סיכויי הערעור טובים. ניסיון פשרה זה ארך כ- 3 שנים של ישיבות במהלכן ייצגה התובעת את הנתבע, וביום 2.3.09 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה, לפיו קיבל הנתבע זכויות חכירה מהוונות בנכס ל- 49 שנה, עם אופציה לתקופה זהה נוספת, כנגד תשלומים שונים המצטברים לכדי 365,000 ₪ כולל מע"מ (להלן: "סכום הפשרה") . סכום זה מהווה כ- 10% אחוז משווי השוק של הנכס .

הנתבע הזמין לצרכיו חוות דעת שמאי, אשר קבעה כי שווי הנכס הוא 3,500,000 ₪. בעקבות חוות דעת זו, חתם הנתבע על הסכם הפשרה, שילם את סכומו ומחק את הערעור.

הנתבע מסרב לשלם את שכר טרחת התובעת שהוא 12% מערך הזכויות בנכס, שהוא 3,500,000 ₪. לצורך חישוב שכר טרחתה, הפחיתה התובעת את הסכום ששילם הנתבע, וחישבה את 12% מסך 3,135,000 ₪ ושכרה מגיע לטענתה, לאחר קיזוז הסכום ששילם הנתבע, לכדי 288,588 ₪.

עו"ד קליינמן מטעם התובעת הגיש תצהיר עדות ראשית, העיד על עצמו כעורך דין מיומן בעל ניסיון בטיפול בתיקים מסוג זה והוסיף, כי הנתבע ובנו הגיעו למשרדו זמן קצר לאחר שנאלצו לפנות את בית מגוריהם ללא קבלת פיצוי. ביתם היה בנוי על חלקה סמוכה לנכס, וצו הפינוי ניתן בפסק דין שניתן בתביעת פינוי שהגיש נגדם מינהל מקרקעי ישראל והערעור על כך נדחה.

לכן, הגיש בנו של הנתבע – רפי, תביעה בדרך של המרצת פתיחה, ליתן סעד הצהרתי לפיו הינו בעל זכויות עצמאיות בבית המגורים. גם תביעה זו נדחתה.

טענות הנתבע לגבי הנכס, היו דומות לאלה שטען כלפי בית המגורים, ולכן, היה סיכוי שתביעתו תידחה. בנסיבות אלה הגיע הנתבע אל התובעת כדי שתטפל בהליכים המשפטיים לגבי הנכס.

ככל שתביעת הנתבע תידחה, מה שהיה צפוי לאור פסק הדין בעניין בית המגורים, היה מדובר באיבוד מוחלט של כל זכויות הנתבע בנכס, פינוי הנכס ואי קבלת פיצויים. ככל שתביעתו הייתה מתקבלת הוא היה מוכר כבעל זכויות כלשהן בנכס, בין אם מדובר בזכות בעלות ובין אם מדובר בזכות אחרת.