שהם

פסק דין

בפניי ערעור על פסק הדין, דהיינו, הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין של בית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו (כב' השופטת נועה פראג-לבוא), אשר ביום 19.09.10 הרשיעה את המערער, אשר ניהל את משפטו לבדו בבית משפט קמא בעבירה של נהיגה במהירות של 138 קמ"ש, במקום שמותר שם לנסוע במהירות של 90 קמ"ש, זאת בניגוד לתקנה 54 א' לת"ת.

בית משפט קמא, בו ביום גם נגזר דינו של המערער, בין היתר, לעונש פסילה בפועל מלנהוג ומלקבל רישיון למשך שנתיים.

הערעור אשר הוגש ע"י עו"ד, טוען מספר עניינים לעניין הכרעת הדין:

האחד, שבית משפט קמא לא ראה נכון את שאלת כיולו של המכשיר, שנעשה בו שימוש במקרה שבפנינו, הוא המכשיר מסוג אממלז, מכשיר אלקטרוני למדידת מהירות.

העניין האחר הוא שבית המשפט בכתבו את הכרעת הדין, לא הזהיר עצמו שבפניו עדות מול עדות, גרסת הנאשם אל מול גרסתו של השוטר, רס"ב משה בכר, עד התביעה היחידי במשפט זה .

במסגרת הערעור על גזר הדין, טען המערער כי מדובר במהירות העולה ב-8 קמ"ש בלבד מהמהירות שבשלה מקבלים ברירת משפט בלבד, ולכן, הטלת עונש של שנתיים פסילה בפועל הינו עונש לא מידתי בנסיבות, בוודאי בנסיבות האישיות של המערער, איש שבעברו היה לוחם, מפקד ועוד.

המדינה, בתשובתה לערעור, מציגה לבית המשפט את ע"פ 4682/01, לוי נ' מדינת ישראל, ולטענתה, המצוין בסעיף 3 לפסק הדין באשר לדרישות כשמדובר במכשיר זה, על המדינה להוכיח במשפט מעין זה הינן כל הדרישות, ולכן אין המדינה צריכה להציג כל ראייה על כך שהמכשיר כויָל כיול תקופתי, למרות שעסקינן במכשיר אופטי-אלקטרוני.

כן מצביעה המדינה על כך שבימים אלה מונח בפני בית המשפט העליון רע"פ בנושא הצורך בכיול תקופתי של מכשיר בשם "אממל", שגם הוא מכשיר אופטי-אלקטרוני למדידת מהירות, אם כי של יצרן אחר.

כאן המקום, לטעמי, להתייחס לטענה שולית יותר בערעור של הסנגור, והיא שאלת העדתו של עד התביעה היחידי כעד הזמה.

בתום ראיות התביעה, הנאשם העיד להגנתו וכן העיד לטובתו בנוסף להגשת מסמך "גיאות", הוא איש מקצוע מוסמך, אשר עובד בחברה ממשלתית (מכיר כנראה אישית את בנו של המערער) והלה יצא למקום שבו נתפס המערער נוהג במהירות המופרזת ומדד אותו, כפי שתיעד, במסמך הערוך כחוות דעת, שבית המשפט התייחס אליו כחוות דעת.

לאחר שהעיד אותו עד, בית משפט קמא נעתר לבקשת התובעת ואפשר לה להביא עד הזמה לבקשתה "לאחר שרק היום נמסרה לי חוות הדעת ולאחר שנשמעה עדות המומחה...שכן הנאשם דרך העד המומחה שלו התייחס לנתונים, שאין לי לגביהם מידע כמו השיחים, גובה השיחים, מיקום הניידת, תמרור ד 14, סוג הניידת וכו'".

ואכן, בישיבה נדחית, התייצב עד התביעה היחיד, השוטר אשר ערך את המדידה במכשיר ורשם את הדו"ח המקורי, רס"ב משה בכר, הציג לבית המשפט מסמך שהוגש הערוך בכתב יד, ולפיו, יצא הוא למקום הפעלת המכשיר, מדד את המרחק שאפשר ממנו לקלוט באמצעות הממלז, בחן את מצב הצמחייה במקום וקבע שיש קו ראייה נקי בין נקודת ההצבעה בממלז לבין המקום שבו נמצא רכבו של הנאשם. כן ציין, במקום שההפעלה מאושר ע"י מפקד מתל"א ת"א.

בפועל, מה שקרה זה שעד התביעה היחידי, אשר היה צריך, משכפר הנאשם, להוכיח שהפעיל את מכשיר הממלז כדין ועפ"י הוראות המשטרה, משלא העיד על הכל בחקירתו הראשית (שהייתה קצרה בהרבה מעדותו בחקירה הראשית מבעדות ההזמה), קיבל מקצה שיפורים ואופשר לו להעיד על כל מה שלא העיד אז בחקירה הראשית. ממילא, תוכן עדות הזמה שאולי הייתה בעניינים שהתביעה הייתה צריכה להוכיח בעדותו מלכתחילה.

כאשר מדובר בעד תביעה יחיד, ובכך שמדובר בנאשם שאינו מיוצג, יצר בית משפט קמא לתביעה יתרון בענייני הראיות וסדר הדין לא בוצע ולא ראוי.

לעניין זימונו של עד הזמה עפ"י סעיף 165 לחסד"פ [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982, אפנה לע"פ (נצרת) 197/02, בני שליטא נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו). שם, גם כן, הייתה סיטואציה שעד תביעה מהותי חזר להפוך להיות עד הזמה.

אזכיר, כי סעיף 165 לחסד"פ קובע כי הבית משפט רשאי להרשות לתובע להביא ראיות, לסתור טענות העולות מראיות ההגנה, אך רק כאשר תובע לא יכול היה לצפות מראש את אותן טענות. והנה, כל מה שכתב והעיד השוטר בעדותו כעדות הזמה, היו דברים שבציפיותו הסבירה של כל תובע סביר.

לפעמים, וכך במקרה זה, דיני סדרי הדין והראיות יורדים לשורש ולמהות, וכך היה במקרה זה.

עוד נקודה שמטרידה אותי בפסק דינו של בית משפט קמא הוא נושא ה"כיול". בית משפט קמא קבע בהכרעת דינו בעניין זה שנטל השכנוע מוטל על הנאשם.

בית המשפט מסכים, בעמ' 27 לפרוטוקול בהכרעת הדין ואומר: "אכן, נקבע, כי יש לכייל המכשיר, אלא שהנאשם לא תקף הכיול באמצעות מומחה מטעמו, ועד התביעה 1 הבחין היטב בין הכיול שהוא עורך, לבין הכיל במעבדה".