שהלה נ' מח'ול ואח'

פסק דין

עסקינן בתביעה כספית לתשלום פיצויים בסך של 70,000 ₪ בגין הפרת הסכם.

נתוני רקע:

במהלך שנת 2002 יוסדה חברת מדיקר אס. או. אס בע"מ (להלן – "החברה"), שעיקר עיסוקה במתן שירותים רפואיים. במועד הקמתה היו לחברה שני בעלי מניות: התובע והנתבע.

זמן מה לאחר הקמת החברה יחסי התובע והנתבע עלו על שרטון, וביום 23.11.05 חתמו השניים על הסכם אשר מסדיר תנאי הפרישה של הנתבע מהחברה ומכירת מניותיו לתובע, תוך הסדרת הזכויות והחובות של כל אחד מהם (להלן – "ההסכם").

התביעה דנן סבה סביב טענותיו של התובע בכל הקשור להפרת ההסכם על ידי הנתבע והפרת חובת תום הלב, והנזקים שנגרמו לו עקב הפרה זו. ניתן לחלק נזקים אלה לשלושה רכיבים: שכר הטרחה ששולם על ידי התובע במקום הנתבע לרואה החשבון של החברה; הקנס המנהלי ששולם על ידי התובע במקום הנתבע לרשויות המס; והחוב לחברת פלאפון ששולם אף הוא על ידי התובע.

הצדדים בקשו מבית המשפט להכריע במחלוקת ביניהם על סמך טיעונים בכתב ושאר המסמכים שצורפו לתיק, ואלה אכן הוגשו.

על מנת לפשט את הדיון אדון בכל אחד משלושת הרכיבים הנ"ל בנפרד.

שכר הטרחה לרואה החשבון של החברה:

בסעיף 3.2.1 להסכם התחייב הנתבע לשלם לרואה החשבון של החברה, מר נאדר מח'ול (שהוא במקרה גם אחיו), את שכר הטרחה המגיע לו עבור השנים 2002 ו-2003 לרבות שכר טרחה בגין הגשת השגות לרשויות המס.

לטענת התובע, הנתבע לא עמד בהתחייבות זו ובעקבות כך הוא (התובע) נאלץ לשלם לרואה החשבון סכום של 18,000 ₪ שכולל סך של 5,500 ₪ בגין דמי שכירות, והיתרה בגין שכר טרחה עבור הגשת הדו"חות של שנת המס 2002 ו-2003 (בסיכומים ובתצהיר התובע נרשם כי מדובר בדו"ח של שנת 2003 ובדמי שכירות, ואולם נכונה אני להניח כי הכוונה היא גם לשכר טרחה עבור הדו"ח של שנת 2002, כאמור בהסכם).

התובע הוסיף וטען, כי לשם מימון תשלום הסכום הנ"ל ותשלומים אחרים לרשויות המס, ולנוכח החובות הכספיים אליהם נקלעה החברה באותה תקופה, הוא פנה למלווה מר ואסף עאסי וקבל ממנו הלוואה בסכום של 25,000 ₪ במזומן לטובת החברה, כאשר התובע משמש כערב לפירעונה.

לעומת זאת טוען הנתבע, כי התובע לא הצליח לבסס את טענותיו לגבי תשלום הסכום הנ"ל מכיסו, וכי המסמכים שצורפו על ידו מחזקים את המסקנה כי הסכום ששולם לרואה החשבון כלל לא התייחס להתחייבויותיו עפ"י ההסכם.

אפתח את הדיון בכך, שכלל לא ברור לי מה טוען התובע בקשר למקורות המימון בנוגע לסכום ששולם לרואה החשבון ויתר התשלומים נשוא התביעה. מצד אחד, התובע טוען כי שילם מכיסו כל אחד משלושת רכיבי התביעה, ומצד שני, טוען שערב באופן אישי לפירעון ההלוואה שניתנה לחברה ושימשה למימון ההוצאות הנ"ל.

כך או כך, התובע נמנע מלטעון באופן מפורש, אף לא במרומז, כי ערבותו מומשה והוא נאלץ לפרוע את ההלוואה מכיסו, והוא נמנע מצירוף אסמכתאות המעידות על מועד פירעון ההלוואה ועל הגורם שפרע אותה, ונמנע מהתייחסות לשאלה, האם החברה החזירה לו את הכסף.

לאחר בחינת טענות הצדדים והמסמכים הקשורים בעניין, נחה דעתי לדחות את התביעה בקשר לרכיב הנזק שבנדון, ואסביר.

התובע מבסס את טענתו בדבר תשלום הסך של 18,000 ₪ לרואה החשבון על הקבלה שהונפקה על ידי האחרון ביום 23.1.07. ואולם, מדובר בקבלה שהונפקה על שם החברה ומתייחסת לתשלום הסכום האמור באמצעות שיקים משוכים מחשבון החברה.

הנה כי כן, האסמכתא היחידה שצורפה על ידי התובע להוכחת התשלום הנ"ל מלמדת בדבר ביצוע התשלום מחשבונה של החברה, ולא מכיסו האישי של התובע.

יתרה מזאת, אף אם נותיר בצד את השאלה מי שילם את הסכום האמור לרואה החשבון, האם זה התובע או שמא החברה, עדיין לא ברור אם הסכום שולם בגין התחייבותו של הנתבע עפ"י ההסכם. ובמה דברים אמורים?

הסכום הנ"ל של 18,000 ₪ כולל, אף לפי גרסת התובע עצמו, תשלום בסך של 5,500 ₪ בגין דמי שכירות. דא עקא, רכיב זה כלל לא הוזכר בהסכם כאחד מההתחייבויות הכספיות שהנתבע נטל על עצמו. יתרה מזאת, לא ניתן לשלול את הגרסה שהנתבע מעלה בסעיף 5 לסיכומיו, כי יתרת הסכום ששולם לרואה החשבון מתייחס לסכום המע"מ ששולם על ידי רואה החשבון ביום 16.3.03 ולשכר הטרחה שלו בגין שנת המס 2004, שאף הם לא נכללו בגדר ההתחייבויות שעל הנתבע לשאת בהן לפי ההסכם.