שדה אור נ' פיצ'חזדה ואח'

פסק דין

1.המבקש הוא אחד מ- 276 רוכשי דירות במתחם D שבישוב צורן (להלן: "הפרוייקט") שהקימה המשיבה 2 (להלן: "העמותה"), לאחר שרכשה את הזכויות במקרקעין מאת מנהל מקרקעי ישראל. המשיב 1 הוא יו"ר העמותה.

לפני בקשה לאישור תובענה ייצוגית, שעניינה בחובת העמותה לרשום את זכויות רוכשי הדירות בלשכת רישום המקרקעין (להלן: "הרישום"), ואם יש להפחית את הסכום שדרשה העמותה מכל אחד מן המשתכנים כדמי טפול, 7,500 ₪.

טענות הצדדים

2.המבקש טוען כי חובת הרישום בפנקסי המקרקעין חלה על כל אחד מרוכשי יחידות הדיור, לפי סעיף 10 לחוזה חכירה שנערך ונחתם בין כל אחד מהם, לבין המנהל. המבקש סבור שאין לחייב את בעלי הדירות לפעול באמצעות העמותה דוקא, בפרט כך משום שבעלי הדירות שוב אינם חברים בעמותה מאז 1994.

דמי הטיפול שנקבעו על ידי העמותה גבוהים באופן בלתי סביר ממחיר השוק, שלדעת המבקש עומד על כ- 1,500 ₪ בממוצע. המבקש נסמך על המחירים שנגבו אצל אחת החברות ואחד הקבלנים שבנו חלק מן המבנים באותו ישוב, צורן.

המבקש טוען כי דרישה זו מהווה עושק של ממש ועשיית עושר ולא במשפט.

המבקש טוען כי דרישת העמותה לתשלום הסכום התיישנה זה מכבר.

3.העמותה טוענת כי חוזה הפיתוח שחתמה עליו לאחר שזכתה במכרז של מנהל מקרקעי ישראל מחייב אותה בביצוע הרישום, וכך גם התכתבות מאוחרת יותר עם המנהל. מכל מקום, כי כבר החלה בבצוע, ונגרמו לה הוצאות והתחייבויות, וגם לכן אין להעביר את הבצוע לגורם אחר.

אשר לסכום: הוא מגלם, פרט להוצאות בעין ללשכת רישום המקרקעין, גם תשלומים לבעלי מקצוע ושכר טרחה לעמותה עצמה.

לטענת המבקש בדבר התיישנות משיבה העמותה, כי רק בחודש אוקטובר 2008 הודיע המנהל כי הפרצלציה הסתיימה, וניתן להתחיל ברישום. מרוץ ההתיישנות צריך לחול רק ממועד זה, שכן קודם לכן לא ניתן היה לבצע את הרישום.

המשיבים טוענים כי הבקשה אינה עומדת בדרישות חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 לא בנושא התובענה שאינו עונה על דרישת סעיף 3 בחוק תובענות ייצוגיות; לא בהגדרת הקבוצה, שמורכבת מקבוצות משנה אחדות שאין להן אינטרס משותף; לא בגודל הקבוצה – שהיא קטנה מכדי להוות קבוצה לפי החוק; וגם כי למבקש אין עילת תביעה אישית ואין הוא ראוי להיות תובע מייצג.

4.לצדדים טענות נוספות רבות ביותר, שלא אדרש אליהן, על מנת שניתן יהיה לעמוד בעיקר. גם כך לא קל לבור את הבר מן התבן. המבקש הרחיב בתאורים שלא נתמכו בתצהירים ושאינם רלוונטיים לנושא הדיון, ובעצמו כתב כך בסיכומיו (סעיף 37), ולא הצליח למקד את הטעון באופן ברור. העמותה טוענת כי המבקש לא צירף תצהיר לתמיכה בחלק מטענותיו העובדתיות וכי הרחיב את חזית המחלוקת בתשובתו ובסיכומיו, ולכן עותרת למחיקת כל טענה שהועלתה ע"י המבקש ולא נתמכה בתצהיר או שיש בה כדי להרחיב את חזית המחלוקת בין הצדדים.

5.ככל שניתן לגזור מן הטענות, עילות התביעה הן פעולה בניגוד לצו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (קביעת מחיר מרבי לשירותי נותן שירות בהעדר רישום זכויות בפנקסי המקרקעין), תש"ס – 1999 - טענה שהמבקש חזר בו ממנה בסיכומי התשובה (סעיף א.2); עושק; עשיית עושר ולא במשפט.

6.לכתחילה עתר המבקש:

א.לחייב את העמותה לבצע את הרישום בלשכת רישום המקרקעין בסכום שאינו עולה על 1,500 ₪, ולהורות לה להשיב סכומים שגבתה מעבר לכך.

ב.לקבוע כי בעלי הדירות רשאים לבצע את הרישום בעצמם, ולהורות למנהל לאפשר את הרישום העצמי.

בסיכומיו שוב לא עמד המבקש על הרישום העצמי וגם לא על הסכום של 1,500 ₪, ובקש כי המחיר ההוגן ייקבע על ידי בית המשפט בהתאם לראיות שהובאו.

התיישנות

7.המבקש טוען כי העמותה לא רשאית לגבות את דמי הטיפול, בשל התיישנות, שכן משתכני הפרוייקט אינם חבריה עוד משנת 1994. ראשית, לא הוברר מדוע לא ניתן לגבות דמי טפול ממי שאינו חבר העמותה. שנית, המנהל הודיע על סיום רישום הפרצלציה ואפשרות לתחילת הרישום הפרטני רק בשנת 2008, ועל כן מתחיל מרוץ ההתיישנות רק מאז. בטוחני שהמבקש היה מתנגד לדרישת תשלום סמוך לרכישת הזכויות, בעוד שהבצוע היה מתמהמה למשך יותר מ- 10 שנים.