שגב נ' לוי ואח'

פסק דין חלקי

לפני בקשה של הנתבע (להלן: "הנתבע") לדחות את תביעת התובעת נגדו על הסף, מחמת התיישנות התביעה, מכוח תקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

דין הבקשה להתקבל כפי שיפורט להלן.

הרקע לבקשה .

התובעת ביקשה לרכוש נכס מקרקעין ולצורך זה שכרה, ביולי 1998, את שירותיו של הנתבע, עורך דין במקצועו. ביום 11.8.98 כרתה התובעת הסכם בכתב עם מר אהוד אמוראי (להלן: "המוכר") לרכישת נכס מקרקעין, שהוגדר בהסכם המכר כ"דירה". לטענת התובעת, בספטמבר 2002, התברר לה משיחת טלפון עם עובדת עיריית תל אביב, כי ייעודו של הנכס הוא מחסן, והוא אינו יכול לשמש למגורים.

התובעת פנתה לנתבע 2, אף הוא עורך דין במקצועו, אשר ייעץ לה, לטענתה, להגיש תביעה לביטול העסקה נגד המוכר, ואמר לה כי אם תביעה זו תידחה, תוכל להגיש נגד הנתבע, תביעה בעילה של רשלנות מקצועית.

התובעת הגישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה לביטול העסקה עם המוכר (ת.א. 1365/04). ההליכים בתביעה זו התמשכו, לטענת התובעת, בשל רשלנות של הנתבע 2. ביום 12.5.10 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב את תביעת התובעת לביטול העסקה, בין היתר, בנימוק שהנתבע ידע שהנכס הוא מחסן ולא דירת מגורים, ובעקבות זאת הוגשה התביעה שלפני.

בכתב התביעה טוענת התובעת, בין היתר, כי בפגישה שהתקיימה במשרדו של הנתבע 2, בה נכחו היא ושני הנתבעים, אישר הנתבע כי התרשל בייצוג התובעת בעסקת המכר והודיע כי יסייע לה בהליכים המשפטיים לביטול העסקה, שאם לא כן הוא היה אמור לשאת בנזקיה. כן טענה כי הנתבע הודה, הן בכתב והן בפני בית משפט ברשלנותו. בנוסף טוענת התובעת בכתב התביעה כי נוכח הסכמת הנתבע בפגישה, לפיה תגיש היא תגיש תחילה תביעה לביטול העסקה נגד המוכר, ואם היא תיכשל, תגיש תביעה נגד הנתבע, הרי שהנתבע 2 התרשל בכך שלא החתים את הנתבע על מסמך המאריך את תקופת ההתיישנות ובכך שלא הזהיר אותה באשר לעניין ההתיישנות.

עיקר טענות המבקש בבקשה לסילוק על הסף .

הנתבע טוען כי, לכל המאוחר, בספטמבר 2002, הייתה התובעת מודעת לקיומה של עילת התביעה נגדו, ומשלא הגישה את התביעה תוך 7 שנים מאותו מועד, התיישנה התביעה.

כמו כן, לטענתו, בסעיף 26 לכתב התביעה מודה התובעת, כי עוד לפני הגשת התביעה נגד המוכר, במאי 2003, היה ברור לה כי הנתבע אחראי לנזק שנגרם לה, וגם בהתחשב במועד זה, התיישנה התביעה.

הנתבע מכחיש את טענת התובעת בכתב התביעה, לפיה הוא הודה ברשלנותו כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות וטוען כי גם אם היה ממש בטענה זו, הרי שהתביעה התיישנה טרם הגשתה, בין אם הודה בכך בשיחת הטלפון סמוך לאחר שהתובעת שוחחה עם פקידת העירייה, ובין אם הודה בכך בפגישה שהתקיימה טרם הגשת התביעה נגד המוכר במאי 2003.

בנוסף טוען הנתבע כי "הודאות" אלה אינן יכולות להוות הודאה כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") שכן לא ניתנו בכתב ולא בפני בית משפט.

לטענתו, על-פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, נדרשת הודאה מצד הנתבע, לא רק בעובדות הנדרשות כדי לבסס את התביעה נגדו, אלא בעצם קיום זכות התביעה, ועל-פי שיטת התובעת, כל שנטען על ידה הוא הודאה בעובדות גרידא. לטענתו, שלל הציטוטים התובעת הביאה בכתב התביעה מהתצהיר שניתן על ידו בתביעה נגד המוכר ועדותו בבית המשפט, יכולים להיחשב כראיה לתמיכה בטענת התובעת להודאה מצידו בעובדות כלשהן, אך בשום פנים ואופן לא כהודאה מצידו בעצם קיום זכות כלשהי של התובעת נגדו.

עיקר טענות התובעת בבקשה לסילוק על הסף .

התובעת טוענת כי יש לדחות את הבקשה בשל כך שלא צורף לה תצהיר.

לטענתה, רק כאשר העיד הנתבע בבית המשפט המחוזי, ביום 13.7.08, התברר לה כי הנתבע ידע שהנכס הנמכר הוא מחסן, וכי הוא לא התריע בפניה על כך.

כן טוענת התובעת כי בפגישה שהיתה בנוכחות הנתבעים, סוכם על דעת כל הצדדים כי התובעת תגיש תביעה לביטול העסקה נגד המוכר ורק אם תביעתה תיכשל, היא תגיש תביעה נגד הנתבע. לאחר שנכשלה התביעה נגד המוכר מבקש הנתבע להתנער מהסכמתו. כן לטענתה, התרשל הנתבע 2 בכך שלא החתים את הנתבע על מסמך המאריך את תקופת ההתיישנות ובכך שלא הזהיר את התובעת מהאפשרות להתיישנות. לטענתה, דרישת הכתב בסעיף 9 לחוק (שעיינו הודאה בקיום זכות) ובסעיף 19 לחוק (שעניינו תקופת התיישנות מוסכמת) היא ראייתית בלבד.

בנוסף טוענת התובעת כי ביום 7.11.10 ערכה שיחה עם הנתבע 2 ובשיחה זו "הודה" הנתבע 2 כי בפגישה שנערכה עם הנתבע, הוסכם עם הנתבע כי תוגש תביעה נגד מוכר הנכס, ואם זו תידחה מקובל היה על הנתבע כי ידרשו ממנו את הפיצוי. במאמר מוסגר אעיר לעניין זה כי בכתב הגנתו, טוען הנתבע 2, בין היתר, כי התובעת כלל לא רצתה לתבוע את הנתבע, ולכן, לטענתו, לא היה צריך להתריע בפניה מפני התיישנות תביעתה.

התובעת טוענת כי הנתבע הודה בעל פה, בכתב ובבית המשפט באשר לרשלנותו ובאשר לזכויותיה, וכי על-פי סעיף 9 לחוק, תקופת ההתיישנות מתחילה מיום ההודאה ועל כן תביעתה לא התיישנה.