שבת נ' בריאלובסקי ואח'

פסק דין

עסקינן בתביעה כספית ע"ס 9,530 ₪ שעניינה נזקים שנגרמו לרכבו של התובע, רכב  מסוג מיצובישי, מ.ר. 11-685-02, שנת ייצור 1990 (להלן: "הרכב") עקב תאונת דרכים מיום 28.8.2009 (להלן: "התאונה").

התאונה אירעה בכביש מס' 92, באזור צומת מעלה גמלא, שהינו כביש דו סטרי, עם נתיב אחד לכל כיוון. התובע טען כי בזמן שנסע ישר הגיע רכב הנתבע מס' 1 (להלן "הנתבע") מאחוריו, עקף את רכבו מצד שמאל, תוך התעלמות מ'אי התנועה' שסומן על הכביש, ומשביקש לחזור לנתיב נסיעתו פגע ברכב התובע. התובע טען כי הנתבע נסע במהירות מופרזת, ביצע עקיפה מסוכנת וגרם להתרחשות התאונה.

לתביעה צורפה חוות דעת שמאי, לפיה הוכרז הרכב לאחר התאונה כ'אובדן כללי' וסכום הנזק הוערך, לאחר ניכוי ערך השרידים, בסך של 7,370 ₪.

הנתבע הכחיש את טענות התובע לעניין נסיבות התרחשות התאונה ותיארן, בכתב ההגנה, בזו הלשון: "תוך כדי נסיעת הנתבע בכביש 92 במטרה להמשיך ישר, רכב התובע עמד עם רכבו בשולי הכביש הימני, כשרכב הנתבע היה במקביל לרכב התובע, אזי התובע הסיט את רכבו משולי הכביש הימני, נכנס לנתיבו של הנתבע ופגע ברכב הנתבע בצורה חזקה אשר גרמה לנתבע להיהדף לעבר הכביש הנגדי". 

בדיון העיד התובע ואשתו, אשר נסעה עמו ברכב בזמן התאונה ומנגד העיד הנתבע ואשתו,  אף היא היתה עם בעלה ברכב. הנתבע הציג, במהלך הדיון, סרטון וידאו (במחשב נייד) בו מצולם הכביש בו אירעה התאונה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתיהם, לאחר שהתרשמתי מעדותם באופן בלתי אמצעי ולאחר שבחנתי היטב את התמונות שהוצגו לעיוני, מצאתי לקבל את התביעה.  אביא את נימוקיי לכך בתמצית;

אקדים ואציין כי איני מייחסת משקל רב לעדותן של בנות הזוג, שכן מדובר בעדות של בעל אינטרס בתוצאות ההליך;

עדותו של התובע היתה עדות עקבית ומהימנה. הוא חזר בפני על גרסתו לפיה הנתבע גרם לתאונה בעקיפה המסוכנת שביצע והוסיף כי נוכח המהירות בה נסע הנתבע בזמן התאונה, הוא פגע ברכבו של התובע ולא הצליח לעצור את רכבו אלא בסמוך לתחנת אוטובוס שהיתה בצד ימין של הכביש ולאחר הצומת, כאשר רכבו של התובע נעצר באמצע הצומת.

גרסתו של הנתבע לא היתה אחידה. כך למשל, בכתב הגנתו טען הנתבע כי רכבו של התובע פגע בו בצורה חזקה שהדפה את רכבו לעבר הכביש הנגדי, אולם בעדותו בפני טען כי הוא הסיט את רכבו שמאלה ונאלץ לנסוע על אי התנועה המסומן על הכביש, לאחר שהופתע מפנייתו הפתאומית של התובע ימינה לכיוון נסיעתו.

מוקדי הנזק בשני הרכבים, מתאימים יותר לגרסתו של התובע מאשר לגרסת הנתבע.  

הנזק ברכב התובע הוא בכנף שמאלי קדמי כולל פנס איתות שמאלי קדמי, במקביל רכבו של הנתבע, ניזוק בעיקר בדופן מעל הגלגל הקדמי ימני, כאשר פגיעה זו נקודתית, נוסף לשפשופים ושריטות בכנף הימני ולכל אורך הדלת השמאלית קדמית ועד דלת אחורית. הנזקים שתוארו וכפי שמשתקפים בתמונות שהוצגו, מתאימים לגרסת התובע לפיה הנתבע ביצע עקיפה מסוכנת, פגע ברכבו והמשיך בנסיעה ונעצר בהמשך.

לאור האמור, אני מבכרת את גרסתו של התובע על פני זו של הנתבע וקובעת כי האחריות לאירוע התאונה רובצת על הנתבע, אשר ביצע עקיפה בניגוד להוראות תקנה 47 (ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961, הפריע לתנועה בכביש וסיכן נסיעתו שלו ונסיעת התובע.

אשר לנזק אציין כי משלא הוגשה חו"ד נגדית ולא נסתרה חוה"ד שהוגשה, אני מקבלת את חוות הדעת שהגיש התובע במלואה, ומחייבת את הנתבעת לשלם סך של 7,370 ₪ (ערך הרכב בניכוי שרידים) בתוספת שכ"ט שמאי בסך של 800 ₪.

לא מצאתי הצדקה לפסוק לתובע פיצוי בגין עוגמת נפש וגם לא פיצוי בגין טרחה.

סוף דבר – אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של  8,170 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך של 500 ₪. סכומים אלה ישולמו לתובע תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד ליום התשלום המלא בפועל.

זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט' חשון תשע"א, 17 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: