שבלסקי נ' עירית נתניה ואח'

החלטה

1.המבקשת הגישה בקשה למתן סעד הצהרתי לפיו התיישנה אכיפת תשלום הקנסות שנקבעו כעונש על עבירות חניה שביצעה, וכתוצאה מכך לבטל את הפעולות שננקטו במסגרת האכיפה, לרבות עיקול על רכב השייך לה.

המבקשת הוסיפה וטענה, כי עם ביטול הקנסות יש להשיב לה את הסכום ששילמה בגינם, ולפצותה בגין הנזקים וההתנהלות הפסולה בה נהגו המשיבות כלפיה.

2.המשיבות דחו את טענותיה של המבקשת בצורה מפורטת וטענו כי לא חלה התיישנות במקרה זה, כי המבקשת השתהתה בהעלאת טענותיה ולא עשתה דבר במהלך השנים שחלפו, אף לא לאחר שקיבלה הודעה מפורשת מהתובע העירוני אשר דחה את בקשתה לביטול הדוחות עוד ביום 19.6.06.

המשיבות הוסיפו וטענו, כי המבקשת לא פירטה את טענת ההתיישנות ולא מסרה את מלוא הפרטים הנדרשים כדי שניתן יהיה לבררם באופן ממצה.

3.יצויין כי מלכתחילה הוגשה הבקשה על ידי בעלה של המבקשת, ובשלב מאוחר יותר הוא ביקש לתקן ולהחליף לשמה של המבקשת שבפני, ובית המשפט התיר את התיקון (החלטה מיום 17.12.09).

עוד יצויין, כי עד לדיון בהמרצת הפתיחה הוגשו בקשות רבות מטעם המבקשת ותגובות מטעם המשיבה, בעיקר בכל הנוגע להסרת עיקול שהוטל על רכבה בשל החוב. בסופו של דבר ולנוכח העובדה שיתרת החוב עמדה על סך 216 ₪ בלבד, הוריתי על ביטול העיקול בכפוף להפקדת סך 300 ₪ בקופת בית המשפט (החלטה מיום 3.5.10).

4.במהלך הדיון חזרו הצדדים על טענותיהם וב"כ המבקשת, עמד על קיומה של התיישנות בקשר לשני דוחות חניה, האחד מיום 11.12.02 שמספרו 131544-4-8, והשני מיום 25.3.04 שמספרו 247915-4-3.

(התאריך הינו יום ביצוע העבירות).

לאחר דיון ארוך בו הובהרו התאריכים וההליכים שננקטו, הסכים ב"כ המבקשת לוותר על טענותיו בכל הקשור לדוח מיום 25.3.04 (עמוד 4 לפרוטוקול).

בנסיבות אלה יש לברר האם אכן קיימת התיישנות בכל הנוגע לאכיפת דוח מספר 131544-4-8 (להלן: הדוח);

5.אין מחלוקת בין הצדדים כי ע"פ סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי, התיישנות תתקיים במקום שבו לא נקטה הרשות בהליכים במשך 3 שנים רצופות, מהמועד בו הפך הדוח לחלוט.

ב"כ המבקשת טען כי מתוך היסטורית דוח החניה שצרפו המשיבות עולה כי דרישה ראשונה נשלחה ביום 4.2.03, והמועד הקובע שבו הפך הדוח לחלוט הינו יום 19.5.03.

ב"כ המבקשת הוסיף, כי מיד ובסמוך למועדים אלו, נשלחה על ידו בקשה לביטול הדוח, כשתשובה לבקשה ניתנה על ידי התובע העירוני, רק ביום 19.6.06, לאחר שחלפו למעלה משלוש שנים ללא כל פעולה, ועל כן חלה התיישנות ולא ניתן עוד לאכוף את גביית החוב.

ב"כ המבקשת לא ידע לנקוב במועד בו הוגשה בקשת הביטול לתובע העירוני, וטען כי חזקה שהיא הוגשה במועד, מה גם שדחייתה של הבקשה לא נבעה מאיחור בהגשתה, אלא מטעמים אחרים.

6.סעיף 229 (ח 2) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), קובע כי אדם שלא שילם את הקנס וחלף המועד להגשת בקשה לביטול הודעת הקנס כמו גם המועד לבקשה להשפט, יראה כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת התשלום, אלא אם החליט התובע העירוני לדון בבקשתו מכוח סמכותו לפי סעיף 229 (ה).

מאחר והמבקשת לא הציגה את הבקשה לביטול הדוח, לא ידעה לנקוב במועד בו הוגשה, ואף לא הציגה את תשובת התובע העירוני אשר דחה את בקשתה – הגם שמסמכים אלה מטבע הדברים מצויים תחת ידה – אין לדעת מה היו נימוקי הבקשה ומה היו נימוקיו של התובע העירוני לדחייתה.

זאת ועוד, המבקשת בחרה לצרף לבקשתה רק מסמכים מהעת האחרונה, סמוך להגשת המרצת הפתיחה, ואילו מהמסמכים שהציגו המשיבות עולה, כי הבקשה הראשונה לביטול הדוח הוגשה רק ביום 20.10.03 (נספח ד' לתגובה), כ-5 חודשים לאחר חלוף המועד הקובע, באופן שהדוח כבר הפך לחלוט ולא ניתן עוד להשיג עליו.

אילו הציגה המבקשת את תשובת התובע העירוני, יתכן שניתן היה להגיע למסקנה אחרת, אך בשעה שהדבר לא נעשה, הרי שלאור האמור בסעיף 229 (ח 2) אין משמעות לתוכן התשובה ולמועד בו נמסרה, ואין בהם כדי להשפיע על נושא ההתיישנות באכיפת העונש.

7.ומכאן, יש לבחון האם נעשו במהלך התקופה פעולות שונות העוצרות את מרוץ ההתיישנות.