שביט נ' התביעות

פסק דין

לפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף, מחמת התיישנות.

התביעה והבקשה :

המשיב הגיש תביעה כספית על סך 5 מיליון ₪ כנגד המבקשת בה הוא טוען, שהמבקשת טיפלה באופן רשלני בבקשתו, אשר הוגשה ביום 30.12.1982, לקבלת פיצויים כספיים, כספיים מקרן הסיוע, בשל היותו ניצול שואה וכי כתוצאה מכך נדחתה בקשתו ביום 26.8.1993.

לטענתו, המבקשת לא פעלה בצורה מסודרת, לא טיפלה כראוי בבקשתו, לא העניקה יעוץ משפטי לאנשים הפונים אליה, פעלה ללא תיאום וללא קשר בינה לבין ועדות התביעות השונות ולא הודיעה לו על זכויותיו.

עוד נטען, כי המבקשת התרשלה כאשר לא העבירה המסמכים שהגיש המשיב למשרדיה בגרמניה, כאשר לא זימנה עדים שרשם המשיב בבקשתו, שהיה צורך לראיינם בטרם נדחתה בקשתו, היא לא בחנה את התצהיר של דודתו של המשיב שהוגש על ידו בשנת 1986 ואף לא הודיעה למשיב עת נדחתה בקשתו, על כך שעומדת בפניו האפשרות להגיש תביעה לקבלת קצבה מאת משרד האוצר על פי חוק נכי רדיפות הנאצים.

על כן, המשיב מבקש לקבל פיצויי בגין הנזק שנגרם לו בשל רשלנות המבקשת.

טענות המבקשת :

לטענת המבקשת, התיישנה תביעת המשיב, באשר כל הפגמים הנטענים בתביעתו, אירעו עשרות שנים קודם להגשת התביעה. כל העובדות אשר מקימות את עילת התביעה, אירעו בתקופה שבין הגשת בקשתן של המשיב למבקשת בשנת 1982 לבין מועד דחיית בקשתו בשנת 1993, על כן ומאחר שחלפו למעלה מ- 19 שנים מאז שנוצרה עילת התביעה ועד הגשתה, התיישנה התביעה.

כן נטען, כי עוד ביום 26.1.2004, פנה המשיב, באמצעות עו"ד בורובסקי, אל מנכ"ל המבקשת והעלה בפניו את כל טענות הנטענות על ידו בתביעה דנן ואף ממועד זה חלפו מעל שבע שנות ההתיישנות.

לגבי טענת המשיב, לפיה היא התרשלה בכך שלא הודיעה לו על האפשרות להגיש תביעה לקבלת קצבה מאת משרד האוצר, מבהירה המבקשת, כי מדובר בעילה תביעה שנוצרה בשנת 1982, שכן המשיב טוען, כי כבר אז ידעה המבקשת שבקשתו תידחה. לחלופין נטען, כי עילה התביעה נוצרה בשנת 1993 כאשר המבקשת דחתה, בפועל, את בקשתו. לחילופי חילופין נטען, כי עילה התביעה נוצרה כאשר המשיב הגיש בקשת למשרד האוצר לקבלת קצבה, כפי הנטען בתביעה, בשנת 2001.

טענות המשיב :

המשיב טוען, כי אין התיישנות בתביעות שעניינן קבלת פיצויים בגין פשעי הנאצים. לדבריו, הוא תובע, למעשה, פיצויים מהנאצים ואף וועדת התביעות עצמה כתבה לו שהיא פועלת לפי קריטריונים שנקבעו ע"י ממשלת גרמניה. לכן, לשיטתו, תביעתו איננה יכולה להתיישן ויש לדון בה, לגופה.

עוד טוען הוא, כי במודעות שפרסמה המבקשת נכתב, כי מי שנרשם פעם אחת לא צריך יותר להירשם וגם משום כך אין התיישנות בתביעה מסוג זה וכי וועדת התביעות לא הודיעה לו, כבר אז, על זכויותיו לפנות אל משרד האוצר, לשכת הנכים.

בנוסף טוען הוא, כי וועדת התביעות לא זימנה לעדות שלושה אנשים אשר יכלו להעיד על הקורות אותו בשואה, אולם שלושתם נפטרו, בינתיים.

דיון והכרעה :

כאמור - מדובר בתביעה לקבלת פיצויים בגין נזקים שנגרמו למשיב בשל טענה להתנהגות רשלנית של המבקשת, בעת שבחנה את בקשתו לקבלת פיצויים.

מעיון בכתב התביעה עולה בבירור, כי עילת התביעה היא בתחום דיני הנזיקין. המבקשת נתבעת ברשלנות, והסעד המבוקש הוא פיצויים על נזקים נטענים. על פי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") תקופת ההתיישנות לתביעת נזיקין הינה שבע שנים.

הסדר ההתיישנות בדיני נזיקין מורכב משילוב הוראות חוק ההתיישנות, עם הוראות התיישנות אשר בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].