שביט נ' ארבוס ואח'

החלטה

אבעיה מטעם הבורר בהתאם לסעיף ט"ז לתוספת הראשונה לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968

רקע נדרש

ביום 8.11.12 מינה יו"ר מחוז תל-אביב והמרכז של לשכת עורכי הדין, את עו"ד ירון שביט, כבורר, כדי לדון בסכסוך שבין "באמונה חברה לניהול נאמנות והקדשות בע"מ" (להלן – באמונה) שבעל השליטה בה הוא המשיב 1 (להלן – ארבוס) לבין המשיבה 2 (להלן – העמותה). המינוי התבקש על-ידי באמונה, במכתב ששיגרה ללשכת עורכי הדין ביום 3.9.12, בו עתרה למינוי האמור בשל הצורך להכריע בסכסוך שפרץ, לטענתה, בינה לבין העמותה "...בגין עבודות שביצעה מרשתי עבור העמותות ואשר לא יושב עד ליום זה" (סעיף 1 למכתב). באמונה הסבירה במכתבה כי מינוי הבורר מתבקש על רקע פסק דין שניתן ביום 2.12.08 בבית משפט השלום בתל-אביב (ת.א. 68433/07) בהליך קודם שהתנהל בינה לבין העמותה (להלן – ההליך הקודם) במסגרתו ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים להעברת הסוגיה שבמחלוקת להליך בוררות, בפני בורר. אם לא תוסכם זהותו, ימונה ע"י יו"ר ועד מחוז ת"א.

עם מינויו, שלח הבורר לבאמונה ולעמותה זימון לישיבת בוררות.

העמותה הודיעה לבורר כי היא מתנגדת להליך הבוררות, אף טענה כי מינוי הבורר נעשה ללא שנתבקשה תגובתה.

בד בבד נשלחה לבורר גם הודעתו של עו"ד אייל מלכה, המנהל המיוחד שמונה לבאמונה, ממנה עלה כי ביום 31.10.12 ניתן לבאמונה צו פירוק ומונו לה מנהלים מיוחדים. בהמשך הודיעו המנהלים המיוחדים לבורר, כי אין בכוונתם לקחת חלק פעיל בהליך הבוררות מטעם באמונה, אולם אין להם התנגדות לכך כי ארבוס יקח חלק בהליך הבוררות,.

ביום 13.8.13 הודיעה העמותה לבורר כי היא מתנגדת להליך הבוררות, בין היתר, מהטעם שבאמונה נכנסה להליך פירוק וכי המנהלים המיוחדים שלה הודיעו כי אין להם עניין בניהול הליך הבוררות. ארבוס אמנם מבקש להמשיך בהליך זה לבדו, אך הוא לא היה חלק מההסכם שקיבל תוקף של פסק דין בהליך הקודם, שכן הוא נמחק ממנו.

משאלו הם פני הדברים, הגיש הבורר את האבעיה שלפניי, בה נתבקשה הכרעה בשלוש שאלות –

האחת – האם קיים הסכם בוררות מחייב בין המשיבים דנן;

השנייה – האם מינוי הבורר נעשה כדין;

השלישית – האם לבורר מסורה הסמכות לדון כבורר בסכסוך שבין המשיבים.

טענות ארבוס:

ארבוס טוען כי קיים בין הצדדים הסכם בוררות מחייב, המתבטא בפרוטוקול הדיון שהתקיים בהליך הקודם. ארבוס מכחיש את הטענה לפיה נמחק מההליך הקודם, ולטענתו פסק הדין שיקף את ההסכמה הכוללת בין הצדדים בהליך הקודם – לרבות הסכמתו שלו – להפנות את הסכסוך לבוררות. לטענתו, אין מקום לערוך הפרדה מלאכותית בינו לבין באמונה, שכן גם בהליך הקודם, לא הייתה קיימת הבחנה ביניהם עת שימש כנציגה היחיד. ארבוס גורס כי לבורר מוקנית הסמכות להכריע בסכסוך בהליך הבוררות.

טענות העמותה:

העמותה שבה וטוענת כי פסק הדין בהליך הקודם ניתן לאחר שארבוס נמחק ממנו, וכי ההסכמה להפנות את הסכסוך לבוררות ניתנה בין באמונה לבין העמותה בלבד. עוד טוענת העמותה, כי הסכמתה למחיקת ארבוס מההליך הקודם, ניתנה בתנאי לכך שההסכמה לפנות להליך הבוררות לא תהיה חלק מפסק דין. עתה עותר ארבוס לניהול הליך בוררות בשם באמונה נגד העמותה, אך אין לא מעמד לכך, במיוחד כאשר באמונה נכנסה להליך פירוק, והמנהלים המיוחדים הודיעו כי אין להם עניין בבוררות.

הכרעה

1. האם נכרת הסכם בוררות גם עם אורבוס – התשובה חיובית.

הצדדים להליך הקודם היו העמותה מצד אחד ובאמונה וארבוס מצד שני. בפרוטוקול הדיון נרשמה הסכמת הצדדים לפיה התביעה נגד ארבוס תידחה, והתביעה נגד באמונה תתקבל, וכי "הצדדים מצהירים כי יפנו לבוררות בסוגית הקדש מאה שערים, בפני בורר שיוסכם על ידי הצדדים. אם לא תהא הסכמה תוך שישה חודשים מהיום, יפנו הצדדים ליו"ר ועד מחוז ת"א של לשכת עוה"ד על מנת שימנה להם בורר מוסכם". בעת מתן ההצהרה, ארבוס, שנגרר להליך ע"י העמותה שתבעה גם אותו, היה עדיין חלק מ"הצדדים", ומשכך ההסכמה לפנות לבוררות כוללת גם אותו.

אמנם בהמשך הפרוטוקול נרשם מפי ב"כ העמותה: "למען הסר כל ספק, אני מדגישה לפרוטוקול, כי מרשיי מצהירים שאין להם שום קשר להקדש מאה שערים או לנכסיו. אני מסכימה לבוררות כדי להפיס דעתו של חברי. ההסכמה אינה חלק מהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין" (שם) אולם אי הכללת תנית הבוררות בתוך פסק הדין אינה מאיינת את תוקפה – בשים לב להגדרתו של "הסכם בוררות" בסעיף 1 לחוק הבוררות.