שאמי נ' אחמד ואח'

1. בפני בקשת הזוכה ליתן רשות ערעור על החלטת כב' ראש ההוצל"פ (כב' הרשם קבאני) מיום 22.3.10 בה נדחתה בקשת הזוכה, לאשר את פינוי החייבים מהנכס שהינו בית מגורים המצוי על גוש 18530 חלקה 65 מגרש 71 שבכפר מכר-ג'דידה (להלן: "הנכס") בתנאי שהזוכה יסדר להם דיור חלופי סביר בכפר.

בקשת הזוכה נדחתה בהחלטה קצרה לפיה: "הבקשה נדחית מאחר והקביעה על פי ההחלטה מיום 31.1.10 הינה לזכות דירות מוגנת ולא זכות לדיור חלופי". (להלן: "ההחלטה השניה").

להשלמת התמונה אביא כבר בפתח הדברים את ההחלטה מיום 31.1.10 אליה הפנה הרשם בהחלטתו ואשר בה אושר מימוש הנכס בכפוף לתנאים שונים ביניהם:

"בכפוף לזכויות החייבים על פי חוק להגנת הדייר בהתאם לסעיף 38 לחוק ההוצל"פ ובכלל, זכאי הזוכה בתיק זה לבקש מימוש זכויות החייבים החוזיות בנכס בכפוף לזכותם להמשיך ולהתגורר בנכס בתור דיירים מוגנים". (להלן: "ההחלטה הראשונה").

2. לאור האמור בתגובת החייבים לבר"ע בפני, בה נטען כי הבר"ע הוגשה באיחור ללא שהתבקשה או ניתנה הארכת מועד, שכן הבר"ע תוקפת למעשה את ההחלטה הראשונה, אשר הפכה לחלוטה, ביקש הזוכה, במסגרת תגובה לתגובת החייבים, לשם הזהירות, להאריך את המועד להגשת בר"ע גם על החלטה הראשונה, בקשה לה התנגדו החייבים.

3. לאחר עיון במלוא כתבי הטענות שהוצגו בפני, אני סבורה כי אכן נפלו מחדלים דיוניים מהותיים באופן התנהלות הזוכה בבקשה זו, אשר מחייבים את דחיית בקשת רשות הערעור, על אף שהטעמים המהותיים שבבסיס טענות הזוכה מקובלים עלי לחלוטין.

אין כל אפשרות, במסגרת תגובה לתגובה, להעלות בקשה להארכת מועד על ההחלטה הראשונה (שכמפורט לעיל כלל לא התבקשה רשות ערעור עליה, אפילו לא במסגרת הליך זה!), וגם זאת רק "מטעמי זהירות" (כאילו אין צורך כלל בהארכת מועד…) כאשר מאחר ומדובר במועד שנקבע בחיקוק, צריך ליתן "טעם מיוחד" המצדיק את הארכתו.

הזוכה בתגובתו לא פרט כל נימוק מדוע לא הגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה הראשונה במועד, למעט הטענה המשתמעת כי מדובר בהחלטה לא מנומקת ולא ברורה (טענה שבהחלט יש לה בסיס, אולם אין בה להוות "טעם מיוחד" להארכת המועד).

4. אודה כי התלבטתי לא מעט במתן החלטתי זו מאחר ומבחינה מהותית נראה כי הצדק עם הזוכה, וכי החלטתו הראשונה של הרשם ניתנה מתוך טעות שכן יש בה לתת לחייבים סעד שלא בקשו אותו כלל בבקשתם שנדונה בפניו (הצהרה על קיום הגנה מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר), ובעיקר משום שהיא עומדת בניגוד להלכה הברורה שנקבעה בע"א 3295/94 גיל פרמינגר עו"ד נ' חוה מור ואח', פ"ד נ(5) 111 (1997), ויש בה ליצור לחייבים זכות בבחינת "יש מאין".

יחד עם זאת, ראוי כי בית משפט זה, ביושבו כערכאת ערעור, יתווה לצדדים המתדיינים את הדרך הדיונית הראויה ואין לאפשר לצדדים להגיש בקשות חסרות תוחלת, ואף לנסות לתקנן בדרך לא דרך, כפי שנעשה במקרה דנן, מתוך תקווה שבית המשפט, משיראה את השאלה המהותית שבבסיס הבקשה, יתעלם מהמחדלים הדיוניים השונים וימצא את הדרך להתגבר עליהם.

יתירה מכך, גם באם היתה מוגשת בקשה לתיקון הבקשה לרשות ערעור והארכת מועד להגישה גם ביחס להחלטה הראשונה, הרי שעפ"י הפסיקה, אין די בכך שסיכויי הערעור טובים, או אפילו מצויינים, כדי לשמש "טעם מיוחד" אלא טעם זה יכול להצטרף ולחזק טעמים אחרים המועלים בבקשה, אשר במקרה דנן, לא הועלו או פורטו באופן כלשהו.

5. ברי, כי אין כל טעם בקבלת בקשת הערעור כפי שזו הוגשה במקורה (ואשר בשום שלב לא התבקש תיקונה), שכן גם באם תבוטל החלטתו השניה של הרשם, אין בכך להועיל לזוכה, שכן ההחלטה הראשונה תישאר על כנה, כל עוד לא תשונה.

יצויין כי במסגרת תגובה נוספת שהגישו החייבים צויין כי בין לבין הוגשה על ידי הזוכה בקשה לעיון חוזר בהחלטת הרשם. אינני יודעת מה מהותה של בקשה זו, אולם בהחלט נראה לי כי "דרך המלך" בנסיבות שנוצרו, לנסות ולתקן את ההחלטה הראשונה של הרשם הינה בהגשת בקשה לעיון חוזר, וככל שטרם נעשה כן, עוד לא מאוחר לנקוט בדרך זו.

לאור כל האמור לעיל אני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור, אולם בהתחשב באמור בסעיף 4 לעיל, אינני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, ט"ו אלול תש"ע, 25 אוגוסט 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: