שאמא נ' משה

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ג' ארנברג, ס.נ.) מיום 3.3.13 במסגרתו חייב בית המשפט את המערער לשלם למשיב סך של 21,000 ₪ והוצאות משפט.

המשיב הינו מתווך מקרקעין ואין מחלוקת בין הצדדים כי המערער חתם למשיב ביום 25.8.09 על "הסכם בלעדיות" לשם מכירת דירתו ברח' שמואל הנביא 101/42 ירושלים (להלן: "הדירה") בשני טפסים נפרדים (להלן: "ההסכם" או "הסכם הבלעדיות"). במסגרת ההסכם נקבע כי המערער ישלם למשיב 2% כולל מע"מ מהתמורה שתתקבל עבור מכירת הדירה. לא הייתה מחלוקת כי הדירה נמכרה בתוך תקופת הבלעדיות ולא הייתה מחלוקת כי המשיב לא הכיר כלל את רוכש הדירה והוא לא זה שהביא אותו למערער לשם רכישתה. המחלוקת היחידה בין הצדדים הייתה אם בנסיבות האמורות עמד המשיב בדרישות הדין על מנת שהבלעדיות תיכנס לתוקף והאם מגיעים למשיב דמי תיווך.

בית המשפט קבע כממצא עובדתי כי המשיב פרסם את הדירה בעיתונים "בשבע", "מקור ראשון", ו"יתד נאמן" וכי תלה שלט מכירה על הדירה. כן קבע בית המשפט שהמשיב ניהל בדירה – פעמיים - "בית פתוח", והביא מתווכים ורוכשים פוטנציאליים לפי רשימת לקוחות שצורפה לתצהירו. עוד קבע בית המשפט כי מתוך החקירות שהתנהלו לפניו, התברר כי מפתח הדירה נמסר למשיב בשלב כלשהו ולכן המערער לא יכול היה לדעת אם הובאו כלל קונים או מתווכים לדירה אם לאו. המערער אף אישר שהמשיב הציב שלט למכירה על הדירה.

המערער משיג על פסק הדין וטוען כי בית המשפט לא התייחס לעובדה שהמשיב לא המציא ולא הביא ראייה כלשהי ממנה ניתן היה להסיק כי ביצע את המוטל עליו על פי ההסכם, קרי, הציב שלט בכניסת הדירה, פרסם בעיתונות והזמין מתווכים וכיוצ"ב. כן נטען כי המשיב לא הביא מתווכים או לקוחות פוטנציאליים שביקרו בדירה. לפיכך נטען כי עלה בידי המערער לסתור את החזקה הקבועה בסעיף 14 לחוק המתווכים במקרקעין, התשכ"ו–1996 (להלן: "החוק") לפיה קיימת חזקה שמתווך האוחז בהסכם בלעדיות היווה את הגורם היעיל שהביא להתקשרות העסקה והוא זכאי לדמי תיווך. מדרך הטבע המשיב תמך את יתדותיו בפסק דינו של בית משפט קמא.

דין הערעור להידחות.

כאמור, המחלוקת היחידה בין הצדדים הייתה האם עמד המשיב בדרישות החוק ובמוסכם עמו. בית משפט השלום קבע כממצא עובדתי שהמשיב עמד בתנאי הסכם הבלעדיות בכך שביצע את כל המוטל עליו לפי סעיף 13 להסכם הבלעדיות. בית המשפט קיבל את עדותו של המשיב במסגרתה העיד כי פרסם את מכירת הדירה במספר עיתונים באותו שבוע שנחתם הסכם הבלעדיות, תלה שלט על הנכס, קיים בדירה "בית פתוח" פעמיים, הביא מתווכים והביא לקוחות לדירה. בחקירתו הנגדית אף נתבקש להמציא את רשימת פעולותיו והוא הציג את הרשימה לפני ב"כ המערער. המערער עצמו אף אישר בעדותו כי המשיב ביצע פרסומים והציב שלט מכירה על הדירה וכן צייד את המשיב עם מפתח הדירה.

במסגרת הערעור טענה באת-כוח המערער כי יש ליתן משקל לפרסום הדירה על ידי המערער עצמו ולכך שלטענתו רוכש הדירה הגיע אליו באמצעות אותו פרסום. לטענתה עוד, פרסום זה נעשה עובר לחתימת הסכם הבלעדיות עם המשיב. ברם, לא זו בלבד שלא הונחה תשתית ראייתית כלשהי שהפרסום של הדירה נעשה על ידי המערער לפני חתימת הסכם הבלעדיות, אלא שגם אם כך נעשה, אין בכך כדי להשפיע בצורה כלשהי על זכאותו של המשיב לקבלת שכר טרחתו. כמו כן, לא ראיתי שנפל פגם בהחלטת בית המשפט שאימץ את גרסת המשיב אף מבלי שהביא עדים אחרים או ראיות אחרות לתמיכה בגרסתו.

בית משפט קמא הגיע אפוא, למסקנה כדין, שכן על פי הסכם הבלעדיות ונוכח הוראות סעיף 14 לחוק, המשיב זכאי לשכר טרחתו, חרף העובדה שהדירה נמכרה שלא באמצעותו.

כאמור, הערעור נדחה והמערער ישא בהוצאות המשיב בסך 7,500 ₪. המזכירות תעביר את העירבון שהפקיד המערער לב"כ המשיב על חשבון הוצאותיו.

ניתן היום, י"ג תשרי תשע"ד, 17 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: