שאלת פסיקת הוצאות מראש בסכסוך בין בני זוג לרבות לאור הוראות דין זר

1.         לפני בקשת המבקשת שהוכתרה כ "בקשה למימון ההליך המשפטי" במסגרתה התבקש בית המשפט, לחייב את המשיבים לממן את הוצאות המשפט של המשיבה או סכום על חשבון הוצאות המשפט, של הליכי הערעור מושא הבקשה (להלן: הליכי ערעור), על מנת לאפשר לה, לשיטתה, לנהל "משפט הוגן" אשר נבצר ממנה, בשל חוסר באיזון הכספי בין הצדדים.

2.         לטענת המבקשת, היא הייתה נשואה למשיב 1 (להלן: המשיב) במשך 5 שנים, כאשר מאז שנת 2005 מתנהלים בינה ובין המשיב הליכים שונים במדינת ניו יורק ובישראל. לשיטתה, המשיב בעל הון רב והמשיבה 2 היא גוף משפטי שהוקם על ידי המשיב בנאמנות, אליו היו הצדדים מפקידים כספים (להלן: המשיבה). המבקשת פירטה את אשר נדרש ממנה לצורך ניהול ההליכים וההוצאות הכספיות הנלוות לשם כך, שלשיטתה עמדו על סך של 280,000 ש"ח תוך שפירטה כי נאלצה ללוות כספים ממקורות שונים לשם כך.

3.         המבקשת מפנה לכך, כי הרקע להליכי הערעורים מושא הבקשה, הוא פסק דין של בית משפט קמא (תמ"ש 12526-02-12) שניתן על ידי כבוד השופט שילה (כתוארו אז), אשר דחה תביעה נזיקית שהגישו נגדה המשיבים, תוך שחייב את המשיבים בתשלום הוצאות משפט בסך של 75,000 ש"ח (להלן: פסק הדין). כן ציינה המבקשת כי המשיבים הגישו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שהתקבלה ולכן טרם קיבלה את הסכומים שנפסקו לטובתה. כן הפנתה לכך כי המשיבים הגישו ערעורים (בנפרד) על פסק הדין, כשלצורך מימון הליכי הערעור דנא, היא התחייבה לשלם לבא-כוחה סך של 100,000 ש"ח כששילמה כבר מעל מחצית סכום זה.

4.         כן טענה המבקשת כי רכשה בית באמצעות כספים שהועברה לה כתוצאה מהליכי הגירושין, ומעבר לכך אין לה חסכונות או רכוש למעט סך של 120,000 ש"ח שנפסקו לחובתו של המשיב בפסק דין של בית הדין הרבני הגדול. לשיטתה, הנסיבות והדין מקימות עילה לחייב את המשיבים לממן את הוצאות המשפט שנדרשות לצורך ניהול ההליך דנן. יוער, כי המבקשת הגישה הודעת תיקון מטעמה, בה פירטה שני תיקונים (להלן: הודעת התיקון). האחד לעניין שנות הנישואין, כאשר בתחילה ציינה כי משך הנישואים נמשך 10 שנים ולאחר מכן טענה כי אלו נמשכו רק 5 שנים. כן ציינה בתחילה, כי המשיב טרם שילם לה את הסך שנקבע בפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול, ובהודעת התיקון ציינה כי הסכום שולם לה.

5.         המבקשת מפרטת כי הדין במדינת ניו יורק, מאפשר לצד נחות מבחינה כלכלית, לקבל מימון מוקדם של ההוצאות המשפטיות, בסכסוך משפטי שמתנהל מול צד מבוסס מבחינה כלכלית (להלן: הדין הזר), וזאת כדי לאפשר לצד הנחות מבחינה כלכלית "ניהול הליך הוגן". לטענתה, הואיל ובפסק הדין נקבע כי יש להחיל על הסכסוך דנן את הדין הזר, אזי גם על הליכי ביניים, בקשר לסכסוך דנן, יש להחיל את הדין הזר ולהיעתר לבקשתה. בנוסף, המבקשת מפנה לכך כי גם במשפט הישראלי בנסיבות דומות (מבחינת פערי הכוחות הכלכליים בין הצדדים לסכסוך משפטי) נעתר בית המשפט לענייני משפחה לבקשה דומה, במקרה בו לא התקיים כל איזון כלכלי בין הצדדים, וחייב בעל דין מבוסס מבחינה כלכלית בתשלום סך של 100,000 הוצאות משפט של הצד הנחות מבחינה כלכלית [תוך שהפנתה להחלטת כב' השופט בן ארי בתמ"ש 9111-11-09 ל נ' ה (10.11.10) (להלן: החלטת הביניים)]. כן הפנתה לסעיפים 8 ו-9 לחוק בית משפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 (להלן: חוק ביהמ"ש לענייני משפחה), כמקור לסעד המבוקש, לפי שיקול דעתו של בית המשפט.

6.         המשיבה טענה כי הבקשה דנן נטולת כל יסוד ויש לדחותה. לטענתה, לא די שהמבקשת כלל לא הוכיחה את הדין הזר הרלוונטי בתמיכה לטענותיה, אלא שעסקינן בסוגיה דיונית ולא מהותית. ככזו, הדין החל עליה הוא דין הפורום, קרי הדין בישראל, אשר מסדיר את סוגיית הוצאות המשפט בתקנה 511(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנה 511(א)), אשר קובע כי נושא ההוצאות יידון על ידי בית המשפט בסוף הליך משפטי בין צדדים, כשהמטרה היא למנוע כפיית מנגנון דיוני זר על הפורום המקומי [ראו הפנייתה לע"א 352/87 גרייפין קורפוריישן נ' כור סחר בע"מ, פ"ד מד(3) 45, 59 (להלן: פס"ד כור סחר)].

7.         לשיטת המשיבה, הרציונל הנ"ל נכון גם כאשר נקבע שהדין המהותי הרלוונטי לסוגיה הוא הדין הזר, בהפנותה לחריג לרציונל זה, כאשר "ההוראה הדיונית צמודה לזכויות מהותיות ועל כן יש לראות בהן מקשה אחת", אשר אינו מתקיים במקרה דנן. בנוסף, טענה המשיבה כי החלטת הביניים לה הפנתה המבקשת, בשונה מהמחלוקת דנן, מה עוד שבאותו מקרה אליו מפנה המבקשת, עסקינן בהחלטת ביניים שניתנה לאחר קיום דיון לגופו של עניין בשאלת המזונות הזמניים, ולא כהחלטה מקדמית.

8.         כמו כן, טענה המשיבה כי השימוש בהוראות 8 ו-9 לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה נעשה במשורה ואין מקום לעשות בהן שימוש במקרה דנן. כן הפנתה המשיבה לכך כי המבקשת כרכה אותה בהליך בינה ובין המשיב, וזאת ללא כל צידוק ראוי לכך, תוך שגרמה לה לנזקים חמורים, ובכל מקרה אין מקום לחייבה בהוצאות המבקשת. בנוסף, טענה לגבי תצהיר המבקשת אשר לא הוגש בתחילה חרף האמור כי הבקשה נתמכת בתצהיר ובנוסף, לכשהוגש התצהיר הסתבר כי הוא תצהיר "בג"צי" שנחתם כשלושה חודשים, טרם שהוגשה הבקשה, ואין בו כדי להוות תמיכה לבקשה, וגם מטעם זה יש לדחותה.

9.         המשיב בתגובתו הצטרף לטענות המשיבה. לשיטתו לא די שהדין הזר כלל לא הוכח על ידי המבקשת, אלא שסעיף החוק בדין הזר אליו הפנתה המבקשת, כלל לא חל על המקרה דנן, כאשר אין המקרה דנן נכלל בגדר התביעות המשפטיות הספציפיות המוזכרות בסעיף החוק הזר. כן טען המשיב כי הואיל ועסקינן בשאלת פרוצדורה ו"סדרי דין", אזי יחולו דיני הפורום, קרי הדין הישראלי. על כן תוך שהפנה גם לתגובת המשיבה, טען המשיב כי יש לדחות את הבקשה על הסף.

10.       בנוסף עמד המשיב על מספר נסיבות שמצדיקות אף הן את דחיית הבקשה דנן, תוך שהפנה לכך כי הבקשה הוגשה ללא תצהיר כמתחייב, וללא חוות דעת של מומחה לדין הזר, בדומה להתייחסות המשיבה בעניין, וכן להודעת התיקון מטעם המבקשת באשר לתיקונים של ה "שגיאות", אותן הגדיר " מהותיות" (כך במקור) ביחס למסכת העובדתית של הבקשה. בנוסף טען המשיב כי המבקשת מציגה תמונה מעוותת בנוגע למצבם הכלכלי של הצדדים, וכי הוא אינו בעל אמצעים כמתואר בבקשה ובניגוד לאופן שתואר בחוות דעת של רו"ח אשר הוגשה לבית הדין הרבני. מנגד, טען המשיב,  כי לרשות המבקשת אמצעים כלכליים מספיקים והיא מציגה עצמה באופן מטעה, לאחר שהיא זו אשר גרמה לסחבת של ההליכים משך 7 שנים, תוך שמימנה הליכים משפטיים יקרים, כך שהמבקשת אינה בגדר צד "נחות" כלכלית.

דיון והכרעה:

11.       המבקשת משתיתה את בקשתה על הוראות הדין הזר, אשר לטענתה, מסמיך את בית המשפט לפסוק הוצאות למימון ההליכים, על צד מבוסס כלכלית כדי לאפשר לצד החלש כלכלית לנהל את ההליכים בין הצדדים.

צודקים המשיבים כי היה על המבקשת, להציב את התשתית העובדתית הנדרשת על-מנת לבסס את בקשתה.

12.       ראשית, כטענת המשיבים, המבקשת לא הוכיחה את תוכנו של הדין הזר עליו היא הסתמכה בבקשתה כנדרש, שכן השאלה מהן הוראות הדין הזר הינה שאלה שבעובדה, הטעונה הוכחה על ידי בעלי הדין (ראו למשל ע"א 3294/08 GOLDHAR CORPORATE FINANCE LTD נ' S.A KLEPIERRE (6.9.10)], זאת מבלי להכריע בשאלת תחולת הוראות הדין הזר על המקרה דנן.

שנית, להוכחת הדין כאמור, נדרשת חוות דעת מומחה, וכשלא די להפנות לדבר החקיקה הזר או לפסיקה זרה.

שלישית, גם לטענת המבקשת, מדובר בהפעלת שיקול דעת על ידי בית המשפט, האם אכן קיימות נסיבות המצדיקות פסיקת הוצאות שכאלו מראש, וזאת בהתחשב במצב הכלכלי הנטען של המבקשת מחד גיסא ושל המשיב מאידך גיסא.

על מנת להפעיל שיקול דעת שכזה, ובדומה לנושאים אחרים בדין הישראלי הנצרכים להפעלת שיקול דעת בגין מצב כלכלי נטען זה או אחר, יש להיכבד ולפרט את מלוא הפרטים הנדרשים. כך למשל בעת שעסקינן בפטור מערבון בערעור או פטור מאגרה. כך בעת שעסקינן בשאלות של מאזן נוחות ועוד.

במקרה דנן, לא רק שהבקשה עצמה "לקונית" בחינת פירוט של המצב הכלכלי הנטען, אלא שהבקשה מלכתחילה כלל לא נתמכה בתצהיר.

אומנם לאחר מכן, צורף כביכול תצהיר, אולם אשר צורף יכול ומהווה הוא תצהיר במסגרת ההליכים בפני בית המשפט לענייני משפחה, אך לא כן בהליכים בבית המשפט המחוזי, לרבות בערכאת הערעור.