שאלת סמכות בית המשפט לאשר תובענה ייצוגית מנהלית

1.         המשיב (שיכונה להלן: " התובע"), הגיש נגד המבקשת (להלן: " הנתבעת") תביעה, ובקשה לאישורה כתביעה ייצוגית.

2.         עניינה של התביעה בסכומים שנוכו מקצבת התובע שהוא גמלאי של צה"ל, שנועדו לביטוח חיים וביטוח תאונות אישיות. התובע טען כי כספי הניכויים מועברים על ידי הנתבעת לחבר משרתי הקבע והגימלאים בע"מ (להלן: " חבר"), שהיא חברה בע"מ שמטרתה לדאוג לרווחת עמיתיה - משרתי הקבע וגימלאי צה"ל. לטענת התובע, חבר מקבלת את סכומי הניכויים לידיה, ללא שמשרתי הקבע והגימלאים נשאלו אי פעם אם הם מסכימים לניכוי הכספים האמורים.

התובע עתר כי יושבו לו כל הניכויים שנוכו מקצבתו ב-24 החודשים שקדמו להגשת התביעה, וכי יתר חברי הקבוצה יהיו זכאים לדרוש החזר של הניכויים שנוכו מקצבתם בתקופה האמורה.

3.         הנתבעת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף.

לטענתה, התביעה איננה נופלת לגדרי פריט 11 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות התשס"ו - 2006 (להלן: " החוק"), הפריט עליו מסתמך התובע בתביעתו. עניינו של פריט זה הוא בתביעה נגד רשות להשבת סכומים שנגבו שלא כדין כמס, אגרה או תשלום חובה אחר. לטענת הנתבעת, אין מדובר ב"תשלום חובה" כהגדרתו בפריט 11 הנ"ל, משום שמדובר בתשלום בעל אופי פרטי - עבור פוליסת ביטוח חיים בה התובע הוא מוטב. העובדה כי הנתבעת היא המדינה היא מקרית.

הנתבעת טענה כי התשלומים לא נוכו מכוח הסמכות השלטונית של צה"ל, והם אף לא יועדו לייעוד ציבורי כלשהו. הכספים הועברו על ידי צה"ל (ששימש כ"צינור") ל"חבר", לצורך רכישת ביטוחים לגימלאים. העובדה כי "חבר" וחברות הביטוח הפסיקו את התשלומים של התובע לאחר פנייתו, מעידה אף היא על כך כי אין מדובר בתשלום חובה.

4.         התובע השיב לבקשה לסילוק על הסף. לטענתו, אין מקום לסלק על הסף תובענה ייצוגית, שכן ההליך של הבקשה להכיר בתביעה כבתביעה ייצוגית, הוא כשלעצמו הליך סף.

לגופו של ענין, נטען כי התשלומים נושא התביעה הועברו לנתבעת בכפייה, משום שכפי שנטען בבקשה, התובע ויתר חברי הקבוצה לא נשאלו מעולם אם הם מעוניינים לשלם את התשלומים האמורים.

זאת ועוד, בתגובה לפניית התובע, כתבה לו נציגת הנתבעת - סא"ל ליפקא, כי הבסיס החוקי לניכויים הן פקודות מטכ"ל, שלהן יש מעמד של דין כלפי חיילי חובה וקבע. כלומר - הנתבעת ראתה בניכויים כתשלומי חובה.

התובע הפנה לתלוש הקצבה שלו, בו צוין "הוראה כופה - ביטוח חיים". הוא אף טען כי חרף העובדה שהנתבעת השיבה לו סכומים שנוכו ממנו, היא ציינה כי מדובר בהשבה "לפנים משורת הדין".

5.         באשר לטענה לפיה צה"ל משמש רק כ"צינור" להעברת הכספים, ולא מדובר בגבייה עבור קופת המדינה, נטען כי הטענה לא נתמכה בתצהיר, וגם לגופו של ענין אין לקבלה. זאת, משום שאין מקום לראות את "חבר" ואת הנתבעת כשני גופים נפרדים. התובע הוסיף כי יש מקום להכיר בתביעתו כבתביעה ייצוגית, משום שאלמלא כן תיווצר התופעה של "תת אכיפה", שלמניעתה נועד ההליך של תובענות ייצוגיות.

6.         הנתבעת השיבה לתגובת התובע. לטענתה, גם אם נפל פגם בגביית התשלומים - בכך שלא התבקש אישורם הפוזיטיבי של הגימלאים - אין בכך כדי להפוך את התשלום ל"תשלום חובה אחר" כהגדרתו בפריט 11 לתוספת לחוק. לא כל תשלום שנתבע מהמדינה ואשר קיימת טענה שלא היתה הסכמה לשלמו, הוא בהכרח "תשלום חובה", ולא זאת היתה כוונת המחוקק בפריט 11 לתוספת לחוק.

לטענת הנתבעת, מדובר בניכוי עבור מוצר בעל אופי פרטי מובהק של פוליסת ביטוח חיים וביטוח תאונות אישיות. התשלומים לא נוכו מכוח הסמכות השלטונית של צה"ל, לא הועברו לקופת המדינה, לא נעשה בהם שימוש ציבורי, והם אינם מיועדים ולא יועדו לייעוד ציבורי, ולכן הם לא יכולים להיחשב כתשלומי חובה.

הנתבעת טוענת ביחס למכתבה של סא"ל ליפקא, כי התובע טוען דבר והיפוכו - הן כי הנתבעת ראתה את התשלום כתשלום חובה על סמך מכתב זה, והן כי פקודות מטכ"ל אינן חלות על גימלאי צה"ל. עוד נטען כי "חבר" היא גוף בעל אישיות משפטית עצמאית, שחובותיה וזכויותיה אינם זהים לאלה של צה"ל.

דיון

7.         כפי שעולה מטענות הצדדים שפורטו לעיל, אין מחלוקת בין הצדדים כי החוק קבע שניתן להגיש תביעות ייצוגיות רק במספר מוגבל של מקרים, שהם המקרים המפורטים בתוספת השניה לחוק, וכי מקרה שאינו כלול בתוספת השניה לא יוכל להיות נדון כתביעה ייצוגית - אף אם הוא "מתאים" לכך מבחינות אחרות.

לכן, כאשר מוגשת בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד רשות, מוגבל התובע לעילות שפורטו בס' 11 לתוספת השניה לחוק: " תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר".

8.         המחלוקת בין הצדדים מתייחסת לשאלה האם התשלום דנן, שנגבה מהתובע ומיתר חברי הקבוצה עבור ביטוח חיים וביטוח תאונות אישיות על ידי ניכוי מתלוש המשכורת שלו כגימלאי של צה"ל, מהווה "תשלום חובה אחר", כהגדרתו של מונח זה בפריט 11 הנ"ל.

9.         כידוע, ככלל, אין לדון בבקשה לסילוק על הסף של תובענה ייצוגית בנפרד מהדיון בבקשה לאישור התובענה (ר' רע"א 8332/95 שמש נ. רייכרט פ"ד נ"ה(5) 276,290, ןרע"א 2022/07 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ. אר-און השקעות בע"מ). סעד כזה של סילוק על הסף יינתן -כך נפסק - רק במקרים חריגים וקיצוניים, בהם ברור על פני הדברים שאין בבקשה ולא כלום. כפי שיובהר להלן, אני סבורה כי המקרה דנן איננו מקרה כזה, ולכן אין מקום לסלק את הבקשה על הסף.

10.       אין מחלוקת כי התשלום ששולם על ידי התובע בתביעה דנן איננו "מס" או "אגרה". לכן, יש מקום לבחון האם מדוברב"תשלום חובה אחר" כהגדרתו בפריט 11 לתוספת לחוק.