שאלת סמכות בימ"ש שקצב פסילה בתיק גרם מוות ברשלנות לשוב ולהורות על הארכתה בהמשך?

השאלה העומדת לדיון הינה האם מוסמך בית משפט, שדן בבקשה לפסילת רישיון נהיגה עד למתן פסק דין בעניינו של נהג שמואשם בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, והחליט לקצוב את הפסילה –  לשוב ולהורות בשלב מאוחר של ההליך על הארכתה?

כללי

1.בפני בקשה להארכת פסילת רישיונו של המשיב עד לתום ההליכים, זאת מכוח סעיף 46ב(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה").

2.כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של גרימת מוות ברשלנות – לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 ביחד עם סעיפים 64 ו- 40 לפקודה.

3.למקרא כתב האישום, עולה כי ביום 11.11.13, בשעה 10:30, או בסמוך לכך, נהג המשיב במשאית לפינוי אשפה ברחוב המבדיל ברמת גן, כאשר שלמה שם טוב (להלן: "המנוח") עבד עימו בפינוי אשפה ברחוב.

אור יום, ראות טובה, כביש אספלט תקין ויבש.

במשאית הותקנו מראות חיצוניות שבאמצעותן יכול היה המשיב להבחין במנוח, במהלך נסיעתו לאחור, ללא מגבלת שדה ראייה.

בחלקה האחורי של המשאית הותקנה מצלמת וידיאו אשר מתעדת את חלקה האחורי, כאשר המצלמה משדרת למסך טלוויזיה הממוקם בתא הנהג. דרך מסך זה יכול היה המשיב להבחין במנוח במהלך נסיעתו לאחור, ללא מגבלת שדה ראייה.

המשיב, כך נטען, הסיע את המשאית לאחור, שלא לצורך, בחוסר זהירות ובמהירות, מכיוון דרום לצפון, בניגוד לכיוון התנועה ופגע במנוח שהלך אותה עת בכביש, כשגבו מופנה לחלקה הימני אחורי של המשאית. המנוח פונה לביה"ח במצב אנוש, נותח ונפטר לאחר פחות מיממה.

4.ביום 9.2.14 קיימתי דיון בבקשה, במעמד הצדדים.

הסנגור המלומד, כפר בקיומן של ראיות לכאורה, טען לקיומה של הסיפא שבסעיף 46ב(ב) לפקודה – דהיינו שאין בנהיגתו של המשיב משום סכנה לציבור, הפנה לעברו התעבורתי של המשיב, הנוהג למעלה מ- 40 שנה ללא תאונת דרכים קודמת, טען כי המנוח הכווין את המשיב בנסיעתו ועתר להסתפק בתקופת הצינון המנהלית בת 90 הימים או לחילופין בקציבת הפסילה ל- 6 חודשים.

5.ביום 16.2.14, ניתנה החלטתי המפורטת, לאחר ששמעתי טיעוני הצדדים ועיינתי בתיק החקירה לעומקו.