שאלת חבות שתי מבטחות בגין ת.ד. ופסיקת הוצאות הגבוהה מסכום הפצוי

1.         אין עוררין שביום 23.9.99 ארעה תאונת דרכים לתובעת מכוחה היא זכאית לפיצויים מכוח הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן - "חוק הפלת"ד").

            מכתב התביעה עולה כי התאונה ארעה במהלך נעילת דלת מכוניתה של התובעת מס'        63-371-06 (להלן - "מכונית התובעת"). אותה עת הנתבע 2 (להלן, גם "שרעבי") נהג אחורנית ברכב מספר 90-915-20 (להלן - "מכונית שרעבי") ופגע בתובעת. כתוצאה מכך נמחצה התובעת בין מכונית התובעת לבין מכונית שרעבי ונגרמו לה נזקי גוף. הנתבעת 1 (להלן, גם "מגדל") היא מבטחתה של מכונית התובעת. הנתבעות 3 ו-4 (להלן, גם "אררט") הן מבטחות מכונית שרעבי.

2.         התובעת אינה טוענת לנכות. מתחילת הדברים, כפי שיבואר, ניצבת שאלת חבות מי מן המבטחות, מגדל או אררט, חייבת לשאת בנזקיה של התובעת. בהסכמה הוריתי על הגשת תחשיבי נזק. לאחר שאלו הונחו בפניי סבור הייתי שיש לאמוד את נזקיה של התובעת בסכום של 3,000 ש"ח נטו. המלצתי כי בסכום האמור תחלוקנה מגדל ואררט בחלקים שווים.

            מלכתחילה מסכימים כל בעלי הדין, לרבות התובעת עצמה, כי הנזק שנגרם לתובעת אכן עולה לסכום של 3,000 ש"ח. ואולם חרף מהלכים ומגעים לא הצליחו מגדל ואררט להסדיר את חלוקת האחריות ביניהן. אכן מגדל הסכימה להצעת בית המשפט באשר לחלוקה ואררט סירבה לכך.

3.         בהחלטתי מיום 24.5.10, וכמבואר שם, החלטתי לאמץ את עמדת ב"כ אררט ולהורות על הגשת סיכומי טענות על מנת ליתן פסק דין מנומק על סמך הגרסה העובדתית אשר נמסרה על ידי התובעת בכתב התביעה ובתצהיר מטעמה. אכן ב"כ מגדל ביקש לשנות החלטתי זו, והייתי נכון לעשות כן אם ישולמו הוצאות לאוצר המדינה. בסופה של דרך, וכאמור בהחלטתי מיום 14.12.10, בוטל חיוב ההוצאות והוריתי על הגשת סיכומי טענות.

4.         התשתית העובדתית, איפוא, היא זו המצוינת בתצהירה של התובעת לאמור כי "ביום 23.9.1999 שעה 13:00 או בסמוך לכך, החניתי את רכבי מס' ... ברח' ביאליק 9 בחיפה וכאשר ירדתי ממנו ועסקתי בנעילתו, לפתע רכב צד ג' מס'... אשר היה נהוג באותה עת על ידי מר יוסף שרעבי ... פגע בי במהלך נסיעה אחורית, עקב כך נמחצתי בין שני כלי הרכב, נפגעתי ונגרמו לי נזקי גוף" (סעיף 3).

            אכן, ב"כ מגדל, תוך הגנבת ראיות בוטה, מבקש לצרף לסיכום טענותיו את סיכום דוח החקירה אודות גרסתו של שרעבי אשר גובתה בהקלטה סמויה. מובן שאין בדעתי להידרש כל עיקר לראיה זו. מגדל רשאית הייתה, כמובן, במהלכיו של התיק להודיע כי היא אינה מקבלת את גרסתה העובדתית של התובעת. או-אז, דבר שבשגרה, הייתי מורה על הגשת תצהירים מטעם מגדל, לרבות תצהירו או עדותו של שרעבי. אין לדעת איך היו מתפתחים מהלכי הדברים אז. מעבר לדרוש: גם במסגרת הגנבת הראיות האמורה, לא התיימרה מגדל לצרף את תצהירו, ולו את תמליל החקירה של שרעבי, אלא הסתפקה בדוח החקירה, שבנסיבות אלו ממילא משקלו נמוך ביותר.

5.         מכאן, שעל יסוד התשתית העובדתית בתצהירה של התובעת קיימות, פוטנציאלית, שלוש אפשרויות של הטלת חבות.

            ראשית, וזו עמדתה של אררט הנתמכת על ידי התובעת, יש להטיל את החבות על מגדל, היא מבטחתה של התובעת ושל רכב התובעת. לשיטה זו התובעת, שעה שעסקה בנעילתה הידנית של דלת מכונית התובעת, לא חדלה להיות נהגת מכונית התובעת והמשתמשת בה.

            שנית, וזו עמדתה של מגדל, הנתמכת רק באורח חילופי על ידי התובעת, שעובר לאירוע התאונה חדלה כבר התובעת להיות נהגת מכונית התובעת ומשתמשת בה, אלא הייתה הולכת רגל. ככזו נהיר שמכונית שרעבי פגעה בה עקב נסיעה אחורנית. משום כך, לשיטה זו, על אררט, מבטחתה של מכונית שרעבי, לשאת בחבות האמורה.

            וקיימת אף אפשרות שלישית. זו נטענת באופן חילופי על ידי מגדל, ורק לראשונה בשולי סיכומי טענות ב"כ אררט כטענה חילופית אחרונה, שעסקינן ב "תאונה מעורבת" כמשמעותה בסעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד. והוא מורה אותנו כי אם "נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לעניין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע".

6.         "תאונת דרכים" מוגדרת בחוק הפלת"ד כ "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה ...". ו "שימוש ברכב מנועי" מוגדר גם כ "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו...".

            למושג ה "כניסה" ו "הירידה" מן הרכב ניתנה פרשנות מרחיבה על ידי פסיקת בית המשפט העליון והערכאות הדיוניות. וכך, ב-ע"א 554/89 מדינת ישראל נ' עיסא אלראהב, פ"ד מה(2) 338 היה מדובר בנהג שנוכח שמנוע רכבו התחמם יתר על המידה. הוא עצר את רכבו העמיד אותו על השוליים ופתח את מכסה המנוע. או-אז פרצו מים מן הרדיאטור והוא קפץ אחורנית בבהלה ונחבל על ידי משאית אחרת שעברה במקום. לא היה כל מגע גופני בין הנפגע שם לבין רכבו. חרף זאת חויבה מבטחתו של הנפגע. כב' הנשיא שמגר הורה אותנו כי "נוהג ברכב, היורד לשוליים ויוצא מן הרכב על מנת לבודקו, לתקנו וכיוצא בכך, חושף עצמו לסכנות האורבות בדרך כלל למי שמצוי בדרך או בקרבתה, ובתוכן סכנת הפגיעה מרכב חולף. כל עוד הימצאותו של הנהג מחוץ לרכב קשורה בטבורה לשימוש בו ולמעשה מהווה אותו השימוש, כי אז פגיעה בו תיחשב כנגרמת עקב השימוש. המקרה שלפנינו הוא מקרה מובהק לפגיעה עקב השימוש" (עמ' 343).

7.         כך חזרו והורו בתי המשפט, כעולה מפסק דינה של כב' השופטת נחליאלי-חיאט ב-ת.א. (רמ') 2865/04 ברטה בצרי כהן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (במאגרי "נבו"). היא מבארת שם כי "במהלך השנים הורחבה הגדרת 'הכניסה' לרכב 'והירידה' ממנו, ונקבע כי ירידה מן הרכב עשויה להסתיים גם לאחר ניתוק המגע הפיזי עם הרכב ואפילו לאחר מספר צעדים..."  כשם שבפרשה אחרת היא הצביעה על כך שכאשר תובעת ביקשה להיכנס לאוטובוס ו "בירידתה מן המדרכה, בדרכה אל האוטובוס שהמתין לה, מעדה, נפלה ונפגעה", אף תאונה זו הוכרה כתאונת דרכים (עמ' 4 ו-5).

            אף ב פרשת ברטה בצרי כהן הנ"ל עסקה התובעת בנעילת מכוניתה. ואולם, שלא כבפרשה שבפניי בה התובעת עסקה בנעילתה הידנית, הרי בפרשה ההיא נפגעה התובעת שעה שלחצה על שלט המכונית, וממילא לא הייתה במגע פיזי עם מכונית זו. וחרף זאת לא היססה השופטת נחליאלי-חיאט, ובכל הכבוד בצדק, לקבוע כי מעשה זה של התובעת הוא עדיין בגדר "שימוש ברכב מנועי", בגין "הירידה" ממנו.

8.         אף אני עסקתי בפרשה דומה ב-ת.א. (חי') 22592/02 בושרה עודה נ' עודה סאלח חאמד (במאגרי "נבו"). בפרשה שם, כך נטען, התובעת יצאה ממקום מושבה במכונית שהייתה נהוגה על ידי אחיה, ונטען כי בעודה נשענת עם ידה על דלת המכונית ומשוחחת עם אחיה, נגרמה לה חבלה גופנית. אכן, עובדתית, דחיתי שם את התביעה לנוכח העדר האמון בגרסתה של התובעת. ואולם, ככל שעסקינן ברובד המשפטי התחבטתי האם בפרשה ההיא הושלמה "הירידה". אף שם רשמתי כי "יכולני להעלות על דעתי כי אם נוסע היורד מן המכונית ונשאר על יד דלתה הפתוחה ממשיך בשיחתו עם הנהג, למשל שעתיים, יכול שניתן יהיה לקבוע, בוודאות, כי היה ניתוק בין אלמנט ה'ירידה' ב'מבחנו התחבורתי' לבין הפגיעה הנטענת להיות בגדר 'תאונת דרכים'. מנגד, הכל יסכימו כי כאשר ה'ירידה' מן הרכב נעשית במהלך סמוך וטבעי שיש עמו שיחה חפוזה, יהיה קשר בין אלמנט 'הירידה' ב'מבחנו התחבורתי', באופן שנסכים כי מדובר ב'תאונת דרכים'" (סעיף 11).

9.         לנוכח הנסיבות שבפניי אין צל של ספק, ולו מכוח קל וחומר למול הפרשות האמורות, כי נעילה ידנית של רכב מכונית התובעת, כלשונו של הנשיא שמגר ב פרשת אלרהב הנ"ל, בוודאי "קשורה בטבורה" ל "שימוש ברכב המנועי". שהרי לא תיתכן ירידה מרכב מנועי, לאחר חנייתו, מבלי לנעול אותו לבטח. נהיר, איפוא, כי במהלך הנעילה לא חדלה התובעת להיות נוהגת הרכב והמשתמשת בו. משום כך, כך מורה למשל אליעזר ריבלין בספרו תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים, "הנוהג ברכב יתבע תמיד את מבטחו האישי" שהרי "פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח משולב) תשל"ה-1975, מטילה על המשתמש ברכב מנועי חובה לרכוש פוליסת ביטוח המבטחת, בין השאר, את בעל הרכב הנוהג בו וכל אדם הנוהג בו בהיתר ממנו - מפני נזק גוף שנגרם להם בתאונת דרכים כמשמעותם בחוק..." (עמ' 327).

10.        ומשקבעתי כך נגזרת המסקנה כי עובר לתאונה שארעה לתובעת היא לא הייתה הולכת רגל וממילא אררט, מבטחתו של שרעבי ושל מכונית שרעבי, אינה נושאת בחבות לפצות אותה על נזקי הגוף שלה.

11.        ואולם שמא עסקינן ב "תאונה מעורבת" כמשמעותה בסעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד? אף התשובה לשאלה זו היא בשלילה.