שאלת הסמכות לדון בבקשות מעצר שעניינן הפרת צו שנתן אלוף פיקוד המרכז

1.        בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 17.3.08 בב"ש 90304/08 (כבוד השופט ג' נויטל), אשר קיבל ערר שאותו הגישה המשיבה על החלטותיהם של בית משפט השלום בכפר סבא מיום 29.1.08 במ' 6054/08 (כבוד השופט ד' גדול) ושל בית משפט השלום בנתניה מיום 1.2.08 במ' 5078/08 (כבוד השופטת ס' אברמוביץ - קולנדר), אשר קבעו כי אין לבית משפט בישראל סמכות לדון בבקשות מעצר שעניינן הפרת צו שנתן אלוף פיקוד המרכז, המכריז על סגירת שטחי A בפני ישראלים, והורה על החזרת הבקשות למעצר לדיון בפני בתי משפט השלום, כאשר נקודת המוצא הינה כי יש להם סמכות לדון ולהחליט בבקשות אלה.

העובדות וההליכים עד כה

2.        ראשיתה של הפרשה בהפרתו של צו בדבר הוראות ביטחון (יהודה ושומרון) (מספר 378), התש"ל - 1970 הכרזה בדבר סגירת שטח (איסור כניסה ושהיה) (ישראלים) (איזור A) מיום 5.10.00, החתום על ידי מי שהיה באותו המועד מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון, האלוף יצחק איתן (להלן - הצו), על ידי העוררים, אשר על פי הנטען נכנסו לקבר יוסף בתחומי העיר שכם, בניגוד לצו האוסר זאת.

3.        כנגד העוררים הוגשו הצהרות תובע בגין עבירה של כניסה לשטח סגור ללא היתר לפי תקנה 125 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945 (להלן - תקנות שעת חירום) ועבירות נוספות של הפרעה לשוטר, התחזות לאדם אחר והפרעה לעובד ציבור, כתוצאה מהפרת הצו האמור. בד בבד עם הגשת כתבי האישום, הוגשו נגד העוררים בקשות לעצרם עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. כנגד העורר 1 הוגשה הצהרת תובע לבית משפט השלום בכפר סבא (מ' 6054/08) וכנגד יתר העוררים הוגשה הצהרת תובע לבית משפט השלום בנתניה (מ' 5078/08).  

4.        ביום 29.1.08 קבע בית משפט השלום בכפר סבא כי הוא נעדר סמכות לדון בעבירות צבאיות שעניינן הפרת הצו האמור והעבירות הנלוות אליהן ולפיכך שחרר את העורר 1 ממעצר ללא תנאים.

5.        שלושה ימים לאחר מכן, ביום 1.2.08, ולאחר שהוצגה בפניו החלטתו האמורה של בית משפט השלום בכפר סבא, קבע בית משפט השלום בנתניה כי אין לו סמכות לדון בעניינם של יתר העוררים ושחרר אותם ממעצר אף הוא.

6.        על החלטות אלה הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, במסגרתו טענה כי לבית המשפט בישראל קמה סמכות לדון בכניסת ישראלים לשטח סגור באזור יהודה ושומרון (להלן - איו"ש) מכוח סעיף 2(א) לחוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה) שיפוט בעבירות ועזרה משפטית, התשכ"ז - 1967 (להלן - חוק ההארכה), המסמיך את בית המשפט בישראל לדון לפי הדין הישראלי אדם שנמצא בישראל, על מעשה או מחדל שאירעו באיזור ואשר אילו אירעו בישראל, היו מהווים עבירה.

7.        לאחר ששמע את טענות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים בפניו, קבע בית המשפט המחוזי כי שגו בתי משפט השלום בקובעם כי לפי סעיף 2(א) לחוק ההארכה אין להם סמכות לדון ולהחליט בבקשה לעצור את העוררים, הואיל ויש לפרש את סעיף 2(א) הנ"ל באופן מרחיב ולבחון האם המעשים בהם מואשמים העוררים היו מהווים עבירות אילו אירעו בתחום השיפוט של בית המשפט בישראל.

8.        בית המשפט המחוזי קבע כי הואיל ובקשת המעצר בעניינם של העוררים הוגשה לפי תקנה 125 לתקנות שעת חירום, קיימת לבית המשפט בישראל סמכות לדון ולהחליט בבקשת המעצר, מאחר והמעשים בהם הואשמו העוררים, כניסה לשטח אסור, היו מהווים עבירה אילו היו מבוצעים בתחום השיפוט של בית המשפט בישראל. בית המשפט המחוזי ביסס קביעתו זו על ה"גישה המושגית" שנקבעה בע"פ 163/82 דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1), 622 (להלן - עניין דוד), לפיה יש לבצע "המרה רעיונית" של האינטרסים והערכים החברתיים שהאיסור הפלילי בא להגן עליהם ואם מתברר כי האינטרסים והערכים הללו אינם בעלי זיקה ישראלית ספציפית, כי אז מעשה או מחדל שהתרחשו באיו"ש היו מהווים עבירה בישראל, אילו התרחשו בה.

9.        בנוסף, דחה בית המשפט המחוזי את טענת העוררים בדבר הצורך בהחלת "הגישה המוחשית" שנקבעה בפסק הדין בע"פ 831/80 צובא נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 169 (להלן - עניין צובא), לפיה קיימות עבירות שהן ייחודיות לשטחים ואינן מהוות עבירות בישראל.

           בית המשפט המחוזי פסק, כי מטרתו של הצו הינה השמירה על הסדר והביטחון הציבורי ולפיכך עבירה של כניסה לשטח סגור באיו"ש מהווה עבירה בישראל, באופן המקיים את תנאי סעיף 2(א) לחוק ההארכה, ולפיכך מוקנית לבית משפט בישראל הסמכות לדון בעניין.

10.      לאור כל האמור לעיל, קבע בית המשפט המחוזי כי לבית משפט השלום בכפר סבא ולבית משפט השלום בנתניה קיימת סמכות לדון ולהחליט בבקשות המעצר שהוגשו בעניינם של העוררים והחזיר אליהם את הדיון בעניין.

           מכאן הערר שבפניי.

נימוקי הערר

11.      לטענת העוררים, העדפת ההלכה שנקבעה בעניין דוד על פני ההלכה שנקבעה בעניין צובא פוגעת באינטרסים שלהם ובזכויותיהם באופן בלתי מוצדק. לטענתם, לא ניתן להכריע בין שתי גישות ענייניות שונות שנקבעו בבית המשפט העליון ולקבוע על פי מבחן "טכני" כי המאוחרת שביניהן גוברת על המוקדמת, ומשעה שלא נקבעה הגישה המכרעת בהרכב מורחב, הרי שנוצר מצב משפטי סותר הדורש הכרעה.

12.      לטענתם, במשפט פלילי יש להעדיף פרשנות מילולית דווקנית על פני פרשנות "יוצרת", כפי שקובעת הגישה המושגית שאומצה בעניין דוד, ולפיכך מן ראוי להחיל את הגישה המוחשית שנקבעה בעניין צובא כגישה הקובעת לעניין עבירות שנעברו באיו"ש.

13.      מוסיפים העוררים וטוענים כי גם לפי הגישה המושגית לא ניתן לבצע במקרה זה "המרת נתונים" הואיל והעבירה הינה בעלת נתונים מקומיים מובהקים שעניינם צבאי, הנובעת מן המצב המיוחד באיזור הנתון לשליטה צבאית. לטענתם, הצו אינו צו כללי כלפי כולי עלמא (In rem), אלא הוא מתייחס לישראלים בלבד, וזאת מטעמים ביטחוניים מובהקים, בשעה שאחרים רשאים להיכנס למקומות האסורים. לפיכך, טוענים העוררים כי איסור שכזה, המופנה כלפי ישראלים בלבד, אינו יכול להיות בר תוקף בתחומי מדינת ישראל ומכיוון שמדובר בנתון מהותי ייחודי, לא ניתן להמירו כך שיהווה עבירה בישראל.

14.      עוד טוענים העוררים כי הצו ניתן מכוח הוראת סעיף 90 לצו בדבר הוראות ביטחון (יהודה ושומרון) (מספר 378), התש"ל - 1970 הכרזה בדבר סגירת שטח (איסור כניסה ושהיה) (ישראלים) (איזור A) מיום 5.10.00 (להלן - צו הוראות הביטחון), ולפיכך לא ניתן לבצע המרת נתונים, אשר הייתה עשויה להתאפשר במידה שהצו היה ניתן מכוח סעיף 125 לתקנות שעת חירום, שהפרתו מהווה עבירה הן בישראל והן באיו"ש. לטענתם, משעה שנסגר האיזור לפי סעיף 90 לצו הוראות הביטחון, לא ניתן כלל להאשים את העוררים בעבירה על תקנה 125 לתקנות שעת חירום.