שאלת הלוואה או מתנה בין נאהבים

1.       האם סכומי כסף אותם נתנה אישה לאיש, אגב קשר רומנטי שנרקם ביניהם, הינם הלוואה אותה על האיש להשיב לאישה, או שמא עסקינן במתנה, אשר האיש פטור מהשבתה. זה לב המחלוקת שבין הצדדים.

2.       התובעת (להלן - "האישה") מבקשת, כי הנתבע (להלן - "האיש") יחויב להשיב לה את סכומי הכסף אותם נתנה לו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, ממועד הסכום הראשון אותו נתנה. כן מבקשת האישה לחייב את האיש לפצותה בגין עגמת הנפש שנגרמה לה. האיש דוחה את תביעת האישה וטוען, כי אינו חייב להשיב לאישה דבר, שכן כל שנתנה לו הוא מתנה, אשר ניתנה במסגרת היחסים הרומנטיים ששררו ביניהם. כפועל יוצא מכך אף טוען האיש, כי אין לפצות את האישה בגין עגמת הנפש שנגרמה לה, מחמת אי השבת הסכומים אותם קיבל ממנה.

3.       עיקרי העובדות אינם שנויים במחלוקת, ואפרטם להלן. הצדדים הכירו בשלהי שנת 2008 וקיימו קשר רומנטי משך כשלוש שנים, עד שלהי שנת 2011. עת הכירו הצדדים היה האיש בעיצומם של הליכי גירושין, ואילו האישה הייתה רווקה. הצדדים אמנם לא פירטו את גילם, אך מתמליל השיחה שביניהם, אשר הוגש לתיק בית המשפט, ומהתרשמותי עולה, כי בתחילת הקשר הייתה האישה בראשית שנות העשרים לחייה, ואילו האיש היה מעט מבוגר ממנה. כחודש לאחר היכרות הצדדים, עבר האיש להתגורר בדירה אותה שכרה האישה, שם שהה משך כחצי שנה. לאחר מכן עזב האיש את דירת האישה ועבר להתגורר במקום אחר, תוך שהצדדים ממשיכים באותו קשר רומנטי, אשר ידע עליות ומורדות, עד שפסק כאמור בשלהי שנת 2011.

4.       נוכח הליכי הגירושין נקלע האיש למצוקה כלכלית והאישה הציעה לו את עזרתה הכספית. במהלך השנים העבירה האישה אל האיש, או לטובתו, סך כולל של 176,430 ש"ח, וזאת בכשמונים תשלומים, בסכומים שבין 70 ש"ח לבין כשמונת אלפים שקלים כל תשלום. הסכומים האמורים הועברו אל האיש במזומן, בהעברה בנקאית אל חשבון הבנק שלו ובדרך של פירעון חובותיו כלפי צדדים שלישיים.

5.       האישה נהגה לערוך תרשומת אודות הסכומים אותם נתנה לאיש כאמור. תרשומת זו נערכה "בזמן אמת", אם כי האיש חלק בסיכומיו על תכיפות עריכת התרשמות, ולטענתו למצער חלק מהתרשומת נערך בדיעבד. בין כך ובין כך, האיש אינו חולק כאמור על עצם קבלת כל אותם סכומים אותם טוענת האישה כי נתנה לו, וכן אינו חולק על מועד מתן אותם הסכומים, כטענת האישה.

6.       לאחר שנפרדו דרכי הצדדים, דרשה האישה מהאיש להשיב לה את סכומי הכסף שנתנה לו כאמור. כאן נפרדות גרסאות הצדדים. לגרסת האישה, לכתחילה הודה האיש בחובתו להשיב לה את סכומי הכסף האמורים, תוך שהוא חוזר על התחייבויותיו מהעבר, להשיב לה סכומים אלו. לגרסת האיש, מלכתחילה היה ברור לשני הצדדים כי עסקינן במתנה, אותה הוא כלל אינו חייב להשיב. אמנם חלה עליו חובה מוסרית, להבדיל מחובה משפטית, להשיב לאישה כגמולה ולסייע לה ככל יכולתו. ברם אין הוא חייב כלל להשיב לאישה את סכומי הכסף, אותם קיבל כנטען במתנה, והוא אף מעולם לא הודה בכך שחלה עליו חובת השבה.

7.       משנוכחה האישה, כי פניותיה אל האיש אינן מועילות, ואף הואיל ונקלעה למצוקה כספית, אשר האיש ידע אודותיה, פעלה לשם גביית החוב. האישה שוחחה עם האיש ועם חברו והקליטה את שיחותיה עמם, כאשר לטענתה דברי האיש והחבר בשיחות מהווים הודאה, כי עליו להשיב לה את סכומי הכסף. האישה אף פנתה לסיוע מאת עורך הדין אצלו עבדה באותה עת. עורך הדין והאישה נפגשו עם האיש, והאחרון הודה בחובו, ואף התחייב להשיב לאישה את סכומי הכסף. דא עקא, שהאיש לא השיב לאישה את עיקר הסכום.

8.       לשם השלמת הדברים יאמר, שהאיש כן שילם לאישה סך 8,950 ש"ח, בחודש מאי 2012, כאשר לטענת האישה סכום זה שולם על חשבון החזר חוב האיש כלפיה. לטענת האיש, שולם הסכום כסיוע ממנו לאישה, עת נוכח לדעת שנקלעה למצוקה כלכלית והיא נזקקת לסיוע. האיש טוען, כי הסך האמור לא שולם מחמת חובה המוטלת עליו לשלמו, אלא מחמת רצונו לגמול לאישה טובה תחת הטובה שעשתה לו, עת העניקה לו את אותם סכומי כסף במתנה כגרסתו.

9.       משראתה האישה, כי כל פניותיה אל האיש אינן מועילות, ואף הפגישה עם עורך הדין לא הביאה לפירעון החוב, פנתה אל בית המשפט השלום בירושלים בתביעה זו. בהתאם להחלטת בית משפט השלום (כב' השופטת פיינשטיין) מיום 27.12.12 הועבר הדיון אל בית משפט זה.

10.   המחלוקת בין הצדדים היא כאמור בשאלת סיווגם, או תכלית נתינתם, של סכומי הכסף אותם נתנה האישה לאיש. שמא עסקינן במתנה, או שמה עסקינן בהלוואה של סכומי כסף, אותם על האיש להשיב לאישה במועד זה או אחר. על מי מוטל הנטל להוכיח סיווג, או תכלית זו ? סבורני, כי נטל זה מוטל על האישה. אבאר.

11.   נטל השכנוע במשפט מוטל תמיד על התובע, מראשית ההליך ועד סיומו. אף נטל הראיה הראשוני מוטל במקרה דנן על שכמו של התובעת, וכאשר הוא עומד בנטל זה עובר נטל הראיה אל הנתבע, וייתכן אף שיחזור אל התובעת. ראו: רע"א 3646/98 כ.ו.ע. נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד נז(4) 891, 897 (2003). בכדי להרים את נטל הראיה הראשוני המוטל על האישה שומה עליה להוכיח הן, כי נתנה את סכומי הכסף, והן שעל פי הסכמת הצדדים היה על האיש להשיבם לה. ככל שלטענת האישה חלו על אותה השבה תנאים אלו ואחרים, כגון הסכמה על ריבית, מועד פירעון וכיוב', הרי ששומה עליה אף להוכיח את אותם התנאים.

12.   סוגיית מתן סכומי הכסף מאת האישה לאיש כלל אינה שנויה במחלוקת. אף מועד ההשבה אינו מעלה קושי ממשי, שכן באם אכן עסקינן בהלוואה, הרי שבעסקת הלוואה גלומה חובת הלווה להשיב את שלווה. כאשר לא קבעו הצדדים לאותה עסקה את מועד ההשבה, תחולנה הוראותיו של סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן - "חוק החוזים"), הקובעות שמקום ולא הוסכם על מועד קיום החיוב, יקוים החיוב בתוך זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד אותו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש. קביעת אותו מועד סביר תעשה מקום בו הצדדים לא הסכימו על מועד הקיום, ומשך הזמן הסביר יקבע בהתאם לכל מקרה ונסיבותיו. ראו: ע"א 3940/94 שמואל רונן נ' ס.ע.ל.ר, פ"ד נב(1) 210, 220 (1998); ע"א 1168/99 חאלד נסאר נ' פתחיה נסאר, פ"ד נד(4) 185, 190 (2000).

13.   נפנה איפוא לסוגיה העיקרית שמחלוקת, היא סיווגה של העסקה שבין הצדדים. כאמור נטל הראיה הראשוני בעניין זה מוטל על האישה, היא התובעת. לשם עמידה באותו נטל ראייה ניתן להיעזר בחזקות עובדתיות שונות, הנסמכות על ניסיון החיים. ודוק, חזקות אלו ניתנות לסתירה, ככל ראיה נסיבתית אחרת, אם כי יש הגורסים שלשם סתירת חזקה עובדתית, נושא המבקש לסתרה בנטל הוכחה מוגבר. ראו: י' קדמי, על הראיות, חלק רביעי, מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע - 2009, הוצאת דיונון, בעמ' 1781. לטובת התובעת עומדת החזקה העובדתית, אשר נקבעה בפסיקת בתי המשפט, לפיה מקום בו אדם מודה כי קיבל סכום כסף, עליו נטל הראיה להוכיח שאכן עסקינן בדבר מתנה. ראו: ע"א 180/51 גולדקורן נ' ויסוצקי, פ"ד ח 262, 265 (1954); ע"א 4396/90 רוזנמן נ' קריגר, פ"ד מו(3) 254, 259 (1992).

14.   יחד עם זאת מקום בו הצדדים "קרובים קרובים" ויחסיהם מתאפיינים בגילויי דאגה ואחריות לאחר קמה "חזקת המתנה". כאשר בין שני צדדים מעין אלה ניתנת תמורה, מוטל על הטוען לקיומה של הלוואה הנטל להוכיח את טענתו. ראו: בע"מ 7757/07 פלונית נ' פלוני (2007); 5237/12 סולימן נ' גולן (2012). יחד עם זאת "חזקת המתנה" מצומצמת אך לאותם המקרים בהם טבעי להניח שמדובר במתנה, למשל ביחסים בהם הנותן מחויב לדאוג לרווחת המקבל, כדוגמת מתנה מאת הורים לילדים, אך לא בהכרח כאשר מדובר על נתינה מאת הילדים להורים, מאת אח לאחיו, או בין בני זוג. ראו: ע"א 3829/91 וואלס נ' גת, פ"ד מח(1) 801, 811 (1994) (להלן - "עניין וואלס"); ת"א (מחוזי מרכז) 30453-07-10 לניאדו נ' גבע (2012) (להלן - "עניין לניאדו"); ע"א 34/88 רייס נ' אברמן, פ"ד מד(1) 278, 286 (1990) (להלן -  "עניין רייס").

15.   פשיטא כי סכומי הכסף נשוא המחלוקת ניתנו לאיש על ידי האישה, אגב הקשר הרומנטי שנרקם ביניהם. האישה לא בחרה באדם זר, אלא באיש עמו ניהלה מערכת יחסים רומנטית, ואף אספה אותו אל ביתה, עת נזקק למדור, מפאת מצבו הכלכלי הרעוע, אגב גירושיו מאחרת. יחד עם האמור אין מדובר ביחסים של שיתוף, אלא מהראיות עולה שבפן הכלכלי עסקינן ביחסים של "תן" מצד האישה "וקח" מצד האיש. האיש התגורר בבית האישה משך כחצי שנה, ולא נשא בעלות כלכלת הבית כלל ועיקר. ראו: עדות האיש בעמ' 30-31 לפרוטוקול הדיון מיום 5.12.13. אף באשר לתקופה שלאחר המגורים המשותפים, לא הציג האיש כל ראיה בדבר תרומה כלכלית משמעותית מצדו לקשר המשותף. ראו: עדות האיש בש' 22-24 בעמ' 31 לפרוטוקול הדיון מיום 5.12.13. קשר, אשר הסתכם בעיקרו בבילויים משותפים, אך כאמור לא במגורים וניהול משק בית משותף. אמנם עד מטעם האיש (מר מ. פ.) העיד, כי נכח עת האיש שילם לעיתים עבור בילויים משותפים של הצדדים. ראו: ש' 22-27 בעמ' 23 לפרוטוקול הדיון מיום 5.12.13. אף אם אקבל עדות זו הרי, שאין בה כדי ללמד על תרומה כלכלית ממשית של האיש, או על קיום משק בית משותף, או קופה משותפת. הפריזמה בה בחן העד את התנהלותם הכלכלית של הצדדים צרה עד מאד, ואין בעדותו כדי ללמד על התנהלותם הכלכלית של הצדדים. הדברים יפים אף ביתר שאת מקום בו האיש עצמו העיד, כי לא נשא כלל בעלויות כלכלת ביתה של האישה, עת התגורר אצלה. ממילא אין כל טענה שהצדדים ניהלו משק בית משותף אף שלא התגוררו יחדיו, או כי האישה התגוררה בבית האיש וזה מימן את הוצאותיה.

16.   האיש אינו מתיימר אף לטעון, כי חלה על האישה חובה כלשהי לסייע לו כלכלית, או לדאוג לרווחתו, עת שרר ביניהם אותו קשר רומנטי. בנסיבות אלה אין זה טבעי להניח, שסכומי כסף אותם נתנה האישה לאיש הם בבחינת מתנה. ראו: עניין וואלס; עניין רייס. סבורני איפוא, כי בנסיבות קא עסקינן כלל לא קמה אותה "חזקת מתנה", ולפיכך מוטל על האיש הנטל להוכיח שאכן סכומי הכסף ניתנו לו במתנה. בנטל זה האיש לא עמד.

17.   אף אם אניח לצרכי הדיון, כי אכן עומדת לאיש "חזקת המתנה", עדיין סבורני שעלה בידי האישה לסתור את אותה חזקה. שהרי כוחה של "חזקת המתנה", ככל חזקה עובדתית, הוא כשל ראייה נסיבתית הניתנת לסתירה. אף אם תמצי לומר שהנטל המוטל על האישה בעניין זה מוגבר, סבורני כי האישה עמדה בנטל האמור. אבאר.

18.   עסקינן ביחסי חברות בעלי אופי רומנטי. האישה העידה, כי האיש לא חפץ בקשר רציני ומחייב, ואף הבהיר זאת לאישה. ראו: עדות האישה בעמ' 20 לפרוטוקול הדיון מיום 5.12.13. ברי איפוא, כי אין לראות בצדדים משום "ידועים בציבור", ואף לא ניתן להסיק על חובה של מי מהם לכלכל את האחר. במערכת יחסים כגון דא, אין זה טבעי להניח שמי מהצדדים בחר להעניק מתנות בשיעור כה ניכר, המהוות את עיקר, אם לא את כל הונו. חיזוק למסקנה האמורה ניתן למצוא בגילה הצעיר של האישה, אשר בעת תחילת הקשר בין הצדדים הייתה בת 22 שנים בלבד. בשלב זה של חייה, הסתפקה האישה בקשר רומנטי בלתי מחייב, בו היה מעוניין האיש, ולא עמדה על כך שיחסי הצדדים ימוסדו והם יתמידו במגורים משותפים ובניהול משק בית משותף.

19.   במהלך הקשר ששרר בין הצדדים ניהלה האישה רישום אודות כלל סכומי הכסף שנתנה לאיש. ראו: עדות האישה בעמ' 13, 16, 17 לפרוטוקול הדיון מיום 5.12.13. האיש אף היה מודע לקיומו של רישום זה. ראו: עדות האיש בעמ' 34 לפרוטוקול הדיון מיום 5.12.13. מדוע לה לאישה שתערוך רישום כאמור, מקום שכלל אינה מצפה להשבת סכומים אלו ? הדעת נותנת, כי אדם אשר אינו מצפה לקבל את כספו בחזרה לא ינהל רישום מדוקדק, של כשמונים תשלומים אותם נתן לאחר, כאשר חלקם פעוטים כדי 70 ש"ח בלבד. יוזכר כי האיש כלל אינו חולק על קיום הרישום האמור, והודה בכך שאף שידע אודות אותו הרישום המשיך לקבל מאת האישה סכומי כסף. הרישום אותו ניהלה האישה, ואשר לו היה מודע האיש, מהווה ראיה חותכת לכך שהאישה ציפתה מלכתחילה להשבת כספה, ובשום שלב לא התכוונה ליתן לאיש את סכומי הכסף כמתנה. די באמור כדי להפריך את טענת המתנה, וזאת אף אם הנטל להפרכת הטענה היה מוטל על האישה, וזאת אף אם היה עליה להרים נטל מוגבר.