שאוליאן נ' עיריית י-ם

פסק דין

1. בפניי תביעה כספית. עילות התביעה הן הוצאת לשון הרע ופגיעה בפרטיות. בהסכמת הצדדים, ניתן פסק דין על יסוד החומר שבתיק הכולל תצהירים ונספחיהם, ללא חקירות, ולאחר הגשת סיכומים בכתב.

2. התובע הוא עו"ד. במועדים הרלוונטיים לתביעה, היה התובע בעליו של משרד עו"ד עצמאי. הנתבעת היא עיריית ירושלים (להלן גם – העירייה).

3. עניינה של התביעה בפרסום שנעשה ביום 11.11.08, או בסמוך לכך (נספח 1 לכתב התביעה). הפרסום הוא מעטפה אשר נשלחה לתובע על ידי הנתבעת. על חלקה החיצוני הגלוי של המעטפה הופיעו בהבלטה המלים "התראה אחרונה", כשהן בצבע אדום. מתחתן מופיעות, באותו צבע, ובגודל קטן יותר, המלים "לפני נקיטת צעדי אכיפה". שמו המלא של התובע מופיע בצמוד ומתחת לכיתוב הנ"ל. משמאל לכיתוב צוין כי המעטפה נשלחה מעיריית ירושלים אגף השומה והגבייה. בתוך המעטפה היה מכתב התראה מן העירייה לתובע, אשר עניינו אי תשלום קנסות חניה לכתחילה התייחסה התביעה גם לעיקולים שהטילה העירייה. התובע הודיע, במסגרת הסדר דיוני בין הצדדים, כי לא יעמוד על טענותיו לעניין זה (פרוטוקול, 4.7.11). .

לכתחילה התייחסה התביעה גם לעיקולים שהטילה העירייה. התובע הודיע, במסגרת הסדר דיוני בין הצדדים, כי לא יעמוד על טענותיו לעניין זה (פרוטוקול, 4.7.11).

4. התובע העמיד את תביעתו על שתי עילות. האחת היא הוצאת לשון הרע. השנייה היא פגיעה בפרטיות. אעמוד תחילה על השאלה האם הוכחה במקרה זה הוצאת לשון הרע ופגיעה בפרטיות. אציין כבר עתה, כי התשובה לשאלה זו בחיוב. בהמשך לכך, אדון בטענות הצדדים לעניין קיומן של הגנות בדין. נוכח הוראת סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981 (להלן – חוק הגנת הפרטיות), דיון זה יפה הן לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן – חוק איסור לשון הרע), והן לחוק הגנת הפרטיות. נוכח המסקנה אליה הגעתי כי לנתבעת לא עומדת הגנה מאלה להן טענה, אדון בהמשך לכך בשאלת הסעדים.

5. לשון הרע. חוק איסור לשון הרע חל על פרסומים של לשון הרע. נספח 1 לכתב התביעה מהווה פרסום במובן החוק. כך עולה מסעיף 2(ב)(2) לחוק, לפיו פרסום לשון הרע יכול להיות בכתב, מקום בו הכתב היה יכול, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע. במקרה שבפניי, הפרסום נעשה על גבי מעטפה, אשר נשלחה למענו של התובע, באמצעות הדואר הרשום הוא הופנה למשרדו של התובע, נוכח הוראה שניתנה על ידי התובע לרשות הדואר.. משלוח המעטפה, כאשר מופיע עליה הכיתוב נשוא התביעה, יוצר פוטנציאל כי הדברים יגיעו לידיעת אנשים נוספים, זולת הנפגע, הוא התובע (ראו בהקשר זה ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני פ"ד מג(2) 333 (1989) בפיסקה 3). גם שם היה מדובר בפרסום על צידה החיצוני של מעטפה). משכך, הוכח יסוד הפרסום.

הוא הופנה למשרדו של התובע, נוכח הוראה שניתנה על ידי התובע לרשות הדואר.

6. האם מדובר בלשון הרע? סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר לשון הרע כך:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם

2) ) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, משלח ידו או במקצועו"

7. השאלה האם ביטוי פלוני הוא בבחינת לשון הרע היא שאלה פרשנית. לעניין זה נפסק, כי "...יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת... יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר" (דברי כב' הנשיא ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' פ"ד נח(3) 558 (להלן – פסק דין הרציקוביץ')).

8. הדגש לעניין זה הוא על מבחן אובייקטיווי. השאלה היא, "מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו" (דברי כב' השופטת ביניש בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607). בפרשת הרציקוביץ' נפסק עוד, "כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע" (שם, בפיסקה 13).

9. על פי אמות מידה אלה, יש בפרסום משום לשון הרע על התובע. הכיתוב על גבי המעטפה באותיות קידוש לבנה, בפונט גדול ובצבע אדום מציג את התובע כמי שמתחמק ואינו עומד בתשלום חובותיו לעירייה. הוא מציג אותו כמי שיש צורך לנקוט בהליכי אכיפה נגדו. קיומו של לשון הרע בדברים אמור ביתר שאת היות ומדובר בפרסום רשמי, של רשות ציבורית. הוא מתחדד עוד יותר בשים לב לכך שהתובע הוא עורך דין. על פי אמות המידה עליהן עמדתי, יש בדברים כדי להאיר את התובע באור שלילי, להשפילו, לבזותו ולפגוע במשלח ידו.

10. פגיעה בפרטיות. סעיף 23ב לחוק הגנת הפרטיות קובע איסור על מסירת מידע על ידי גופים ציבוריים. העירייה היא גוף ציבורי כהגדרתו בסעיף 23 לחוק. המונח מידע מוגדר בסעיף 7 לחוק, כ"נתונים על אישיותו של אדם, מעמדו האישי, צנעת אישותו, מצב בריאותו, מצבו הכלכלי, הכשרתו המקצועית, דעותיו ואמונתו". המידע שפורסם על צידה החיצוני של המעטפה נופל לגדריה של הגדרה זו. הוא מקרין על אישיותו של התובע. הוא רלוונטי גם למצבו הכלכלי ( השוו לבג"צ 4402/91 מורדוב נ' ראש עיריית תל אביב- יפו, פ"ד מו(3) 85).

11. מהוראת סעיף 23ב לחוק הגנת הפרטיות עולה, כי מסירת מידע מאת גוף ציבורי אינה אסורה, מקום בו המידע פורסם לרבים על פי סמכות כדין, או שהאדם שהמידע מתייחס אליו נתן הסכמתו למסירה. בהקדמת המאוחר אציין כבר כאן, כי לא הוצבע על סמכות בדין לבצע את הפרסום. אין טענה כי התובע נתן הסכמתו לפרסום. משכך, המדובר בפרסום העומד בניגוד לחוק הגנת הפרטיות, כפי שטען התובע.

12. (א) חיזוק למסקנה האמורה עולה מעיון בתקנות המסים (גבייה). תקנות אלה קובעות (תקנה 3ג) עיקרון בדבר סודיות האזהרה על פיהן (ראו כותרת התקנה). נקבע בתקנה האמורה, כי לא תימסר אזהרה לחייב או לאחר ולא תודבק במקום מגוריו אלא במעטפה סגורה. עבירת החניה שבגינה נקנס התובע הינה עבירת קנס מסוג ברירת משפט (ראו סעיפים 228-230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב(, תשמ"ב- 1982 (להלן- חוק סדר הדין הפלילי). תקנה 5 לתקנות המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תשנ"ו- 1996 קובעת כי על הליכי הגבייה הרלוונטיים יחולו תקנות המיסים (גבייה). באופן התואם זאת, מן החומר עולה, כי גביית קנסות חנייה מן הסוג נעשית על פי פקודת המסים גבייה (ראו בהקשר זה, סעיף 5 לתצהיר משה לוי; נספח ג' לתצהיר מר נורני; אכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ושתלומי חובה לרשויות המקומיות) תש"ס – 2000)).

(ב) ודוק. עניינן של התקנות באזהרה על כוונה לפרוץ לחצרי החייב, כדי לעקל מטלטלין, לתפסם או להוציאם. במקרה הנוכחי, לא מדובר באזהרה כאמור. עם זאת, הגיונן של התקנות רלוונטי במישרין למקרה שבפניי. הוראת הסודיות שנקבעה בגדרי התקנות מחזקת באופן ממשי את התובנה, כי המידע שפורסם על גבי המעטפה הינו מידע הנוגע לצנעת הפרט של אדם. מיום 7.3.1985