שאויש נ' חיפה

פסק דין

לפניי תובענה לפיצוי בגין נזקים שאירעו עקב הצפה שנגרמה בשל שבר בצנרת המים.

רקע כללי -

התובע, מר חליל שאויש (להלן: "התובע"), טוען כי הינו בעל הזכויות בדירת מגורים ברח' אופיר 20 בחיפה (להלן: "הנכס") וטוען כי ביום 25/11/09 נגרם לנכס נזק פנימי וחיצוני בשל פיצוץ או שבר בצינור מים ראשי שמצוי בקרבת הנכס (להלן: "הצינור"). לטענתו, עקב הפיצוץ חדרו כמויות גדולות של מים ובוץ אל תוך הנכס וכתוצאה מכך נגרם נזק שעלות תיקונו הינה בסך של כ-49,000 ₪. התובע דורש מעירית חיפה, הנתבעת (להלן: "העיריה") אשר אחראית לתקינותו של הצינור פיצוי בגין עלויות תיקון הנזקים, בתוספת שכר טרחתו של השמאי ובתוספת פיצוי בגין עוגמת נפש וסך התביעה הועמד על סכום כולל של כ-62,000 ₪.

העיריה אישרה שאכן אירע ביום הרלבנטי פיצוץ בצינור וטוענת (לרבות בסעיף 5 לכתב ההגנה) כי כבר בשעה 10:00 באותו יום הגיע קבלן מטעם העיריה למקום והחל בעבודות שאיבת המים. העיריה טוענת כי לאור האמור היא אינה רואה עצמה כאחראית לנזקים (ככל שקיימים) כיוון שלא קיימת כל רשלנות מצידה, ובנוסף טוענת לרשלנות תורמת של התובע, בכל הנוגע לליקויי תכנון וליקויי בניה, לרבות באיטום של הדירה – אשר הביאו לכך שהמים התנקזו לתוך הדירה. בנוסף, מוכחשים הנזקים הנטענים ושיעורם ועוד יצוין כי מקדמית טוענת העיריה להעדר יריבות בינה לבין התובע בשל שלשיטתה הוא אינו בעל הנכס הרלבנטי.

מסכת הראיות –

לפניי העיד התובע לגבי תצהירו ת/1 והגב' רעיסה סולודר מטעם העיריה (להלן: "סולודר").

דיון והכרעה –

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה (ואעיר כי סיכומי תשובה לא הוגשה עד המועד שנקבע – 13/6/2013).

האם הוכחה קיומה של זכות תביעה מטעם התובע?

אמנם מעיון בנסח של לשכת רישום המקרקעין (נ/1) עולה שהבעלות בקרקע הינה של מדינת ישראל והתובע אינו רשום כבעליה של הדירה, אך הוכח כדבעי שהתובע מתגורר במבנה שנפגע, הוכח כדבעי שמשפחתו והוא עושים במקום שימוש מזה זמן רב, הוכח כדבעי שהרכוש שנפגע שייך להם והוכח כדבעי שהתובע עצמו הוא אשר שילם בעבור תיקון הנזקים - וראו כי אף סולודר מאשרת כי כאשר הגיעה לנכס ביום הפיצוץ, היא פגשה את התובע והתרשמה שהוא ומשפחתו מתגוררים בנכס. לכן, הטענה בדבר העדר יריבות נדחית ולא בטוח שהיה מקום להעלותה, כפי שהועלתה, מלכתחילה.

האם הוכחה עילת התביעה?

עצם הפיצוץ לא מלמד בהכרח על רשלנות העיריה, אלא שבנסיבות נדמה לי שעל העיריה להוכיח שלא התרשלה – במובן שנטל ההוכחה עובר מכתפיו של התובע אל כתפי העיריה – והיא לא הרימה את הנטל.

באשר להעברת הנטל – אפנה לסעיף 38 לפקודת הנזיקין, שכן מים נמלטים עשויים להוות "דבר מסוכן" בנסיבות מתאימות – ע"א 302/67 חברת מפ"י בע"מ נ' משק אשר אשכנזי ושות', פ"ד כב (1) 221, 222; ע"א 1071/96 עיזבון המנוח אמין פואד אלעבד נ' מדינת ישראל (2006); ת"א (פ"ת) 6425/03 הדר חברה לביטוח נ' ליגר השקעות בע"מ (2007); ת"א (ת"א) 59473/05 אמריקן תעשיות מזרונים נ' יוליוס הנדסה בע"מ (2008); ת"א (חיפה) 12820/04 מסיקה רוית נ' עירית חיפה (2006); ת"א (חיפה) 2188/04 ישראל לובובסקי נ' מי החולה - אגודה שיתופית לאספקת מים (2009). לחילופין ניתן לבסס את המסקנה דלעיל אף על סעיף 41 לפקודה, שכן עסקינן בסיטואציה בה "הדבר מעיד בעד עצמו".

באשר לאי הוכחת העדר הרשלנות – הוכח כי הצינור שהתפוצץ הינו חלק מהתשתית העירונית, אך לא הוכחו נתונים מספיקים לגבי מערך הצנרת, התחזוקה השוטפת, הפעולות שעושה העיריה על מנת למנוע פיצוצים ואף לא הוכחה הסיבה לפיצוץ. הנתונים המועטים שנמסרו לגבי הצינור מפי סולודר היו שהמדובר בצינור ברזל ישן אשר העיריה לא בודקת ולא מתחזקת (אלא אם מתרחש נזק) וכי קו המים הרלבנטי נמצא במקום 30-40 שנים (עמ' 5, שורות 18-22).

לכן, העיריה אחראית על תקינות הצנרת ועל נזקים כתוצאה ממים ש"נמלטים" מהצנרת.

בהקשר זה אפנה אף לפסקי הדין שצורפו לסיכומי התובע, כדלקמן: ת"א (שלום תל-אביב) 71904/06 לופו נ' עירית תל-אביב (21.5.2009), שם התקבלה תביעה דומה כנגד עירית תל-אביב בנוגע לנזק שנגרם עקב פיצוץ בצינור אסבסט ישן, שעה שלא הוכח שבוצעו פעולות תחזוקה או פיקוח לגבי הצנרת; ת"א (שלום תל-אביב) 38876/07 טחאן נ' מילגם ועירית תל-אביב (24.3.2008), אף שם הוכרה אחריותה של העיריה לגבי נזקי הצפת מים עקב פיצוץ צינור שבאחריות העיריה - ויוער כי בשני פסקי הדין בתי המשפט הורו על יישום הוראות סעיף 38 לפקודת הנזיקין.

האם הוכח אשם תורם?

העיריה טוענת כי אף אם יש לראות בה כאחראית להצפה אזי שיש להטיל על התובע אשם תורם מכריע שכן הוא בנה את המבנה שלא כדין, עם שיפועים לא נכונים – כך שהמים זרמו לתוך הבית והתנקזו בשלולית. אלא שטענה זו לא הוכחה עובדתית. ההתייחסות היחידה לנושא זה היתה מטעם סולודר, אשר טענה כי "בירור שערכה העיריה" העלה שהסיבה לפיצוץ היתה בנית מרפסת מטעם התובע, שכן הצינור היה קרוב ליסודות הבטון הכבדים של המרפסת שנבנתה (עמ' 5 שורות 7-15). המדובר, מבחינת סולודר, בעדות שמיעה בלתי קבילה, לגבי "בירור" זה או אחר שבוצע בעיריה, ולא הונחו כל ראיות לגבי הבניה, הליקויים, השיפועים וכו'.

האם הוכח שנגרמו נזקים?